שחר וקרט ובני וסרמן - מערך שיעור חט"ב ומכינות

* מערך זה מתעמק בנושא הזיכרון והדרכים השונות לזכור. המערך מזמין לצפייה בשניים מסרטי פנים.יום.זיכרון. ניתן להתאים את המערך הזה גם לכל אחד מהסרטים האחרים.

ניתן להעביר את המערך הזה גם בשיעור כפול לפי בחירה של התכנים הרצויים לשיעור. מומלץ למורה להגדיר מראש אילו חלקים ושאלות יועברו במהלך השיעור.

הקדמה (2 דק'):

יום הזיכרון דורש מאתנו לעבוד עם הזיכרון שלנו, לשאול שאלות על חיבור, להתמודד עם המציאות ולפגוש עולמות שלא הכרנו, חיים אחרים.

דרכים רבות לזכור ולהזכיר, לכל אחת ואחד מאתנו הדרך המיוחדת לזכור, לכל אחת ואחד הדרך שלו לחוות את היום הזה.

פעילות פתיחה (8 דק')

בהתאם לאילוצי הזמן ניתן לדלג על חלק זה ולעבור ישירות לפעילות עם השירים.

בבתי העלמין הצבאיים חקוק פסוק אחד מספר ירמיהו החוזר על עצמו בין החלקות והאנדרטאות השונות, פסוק המדבר על זיכרון. "...כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד..." (ירמיהו ל"א, י"ט).

• כיצד אתם מבינים את הפסוק?
• מי יכול/ה לתת דוגמא מחייו הממחישה את המשמעות של הפסוק?
• האם יש משמעות לאותם "דיבורים"? האם זה יכול לשנות משהו?
• (אפשרות נוספת שלוקחת למקום של עבודה עצמית:) נסו לחפש בפרק הזה (ירמיהו ל"א) ביטויים שאתם מכירים, ניסיונות נוספים להתמודד עם המציאות, עם הזיכרון, ניסיונות לחיפוש אחר נחמה ותקווה.

דרכים לזכור (15 דק')

 על הרצפה במרכז המעגל מונחים ארבעה שירים (מוכן להדפסה בקובץ פי די אף מטה) עם התייחסות מיוחדת לזיכרון וליום הזיכרון. עברו בין השירים ומבלי לקחת, בחרו שיר שאתם מזדהים איתו.

 

חיים קשים עם הזיכרון  
ויסלבה שימבורסקה, בתרגום דוד וינפלד
 

אני קהל גרוע של הזיכרון שלי.
הוא רוצה שאקשיב לקולו בלי הפוגה,
ואלו אני מתרוצצת, מכעכעת,
שומעת-לא-שומעת,
יוצאת, חוזרת, יוצאת שוב.

הוא רוצה למשך עד תם את תשומת לבי וזמני.
בשנתי, הדבר עולה בידיו בקלות.
ביום, פעם כך ופעם אחרת ועל זאת הוא מתרעם.

הוא שם לנגד עיני בהתמדה מכתבים ישנים, תצלומים,
נוגע באירועים חשובים ולא חשובים,
משיב את המבט אל מראות שהחמיצו,
מאכלס אותם במתים שלי.

בסיפוריו אני תמיד צעירה יותר.
זה נעים, אבל לשם מה בלי הרף חוט השני הזה.
לכל ראי חדשות אחרות בשבילי.

הוא כועס כשאני מושכת בכתפי.
אז הוא חושף בנוקמנות את שגיאותיי כולן,
הקשות, אחר-כך את הללו שנשכחו קלות.
מביט בעיני, מחכה לשמוע מה אני אומרת על זה.
לבסוף מנחם, שיכול היה להיות גרוע יותר.

הוא רוצה שמכאן ולהבא אחיה רק למענו ואתו.
הכי טוב בחדר חשוך, סגור.
ואלו בתכניות שלי כל הזמן שמש ההווה,
עננים אקטואליים, דרכים עכשוויות.

לעתים די לי והותר בחברתו.
אני מציעה להיפרד, מעתה ועד עולם.
אז הוא מחייך בחמלה,
מפני שהוא יודע כי זה יהיה גם גזר-דיני.

שֶׁהַר הַזִּכָּרוֹן יִזְכֹּר בִּמְקוֹמִי,
זֶה תַּפְקִידוֹ. שֶׁהַגַּן לְזֵכֶר יִזְכֹּר,
שֶׁהָרְחוֹב עַל שֵׁם יִזְכֹּר,
שֶׁהַבִּנְיָן הַיָּדוּעַ יִזְכֹּר,
שֶׁבֵּית הַתְּפִלָּה עַל שֵׁם אֱלֹהִים יִזְכֹּר,
שֶׁסֵּפֶר הַתּוֹרָה הַמִּתְגַּלְגֵּל יִזְכֹּר,
שֶׁהַיִּזְכֹּר יִזְכֹּר. שֶׁהַדְּגָלִים יִזְכְּרוּ,
הַתַּכְרִיכִים הַצִּבְעוֹנִיִּים שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה, אֲשֶׁר
הַגּוּפִים שֶׁעָטְפוּ הָפְכוּ אָבָק. שֶׁהָאָבָק יִזְכֹּר.
שֶׁהָאַשְׁפָּה תִּזְכֹּר בַּשַּׁעַר. שֶׁהַשִּׁלְיָה תִּזְכֹּר.
שֶׁחַיַּת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמַיִם יֹאכְלוּ וְיִזְכְּרוּ,
שֶׁכֻּלָּם יִזְכְּרוּ. כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָנוּחַ.

                                 (יהודה עמיחי)

"שתי דקות" - ליפא אהרוני 
 

צפירה פלחה את האויר,  שתי דקות דומיה
הישוב נדם,  נאלם שאון בעיר ההומיה
עמדו דומם המורה, התלמיד, פועל הבניין
נהג המשאית, העורך דין,  המוכר, הקניין.
הרכינו ראש, עובדות הניקיון, השוטר, הרופא,
הפקידה, הגננת, האמן, ויושבי בית הקפה.
התייחדו בגאון אמהות שכולות, אבות דואבים, אלמנות,
רעים לנשק, חברים מלידה, סבתות, סבים, בנים ובנות.
נשתתקה המחלקה בין הימין והשמאל, בין החילוני לדתי.
נמחקו כל ההבדלים, נעלם הפער העדתי.

שתי דקות של התייחדות
שתי דקות תמימות של אחדות
שתי דקות דומיה, לזכור, לא לשכוח.
שתי דקות האוצרות עצמה וכוח.

יהודה עמיחי

(מומלץ לבחור רק חלק מן השאלות)

• מה לדעתכם/ן ביקשו להגיד לנו דרך מילות השיר הזה?
• מה חשיבותו של הזיכרון בשיר שבחרתם/ן?
• למה הזדהתם/ן דווקא עם השיר הזה?
• האם יש שיר אשר אתם לא מסכימים עם עמדת המשורר/ת? מדוע?
• האם אתם יכולים להציג דרך אחרת לזכור או להזכיר?
• האם זיכרון הוא דבר חשוב? האם הוא אתגר? נטל? זכות?

הצגת הפרוייקט (3 דק')

"פנים. יום. זיכרון" הוא פרוייקט המורכב מרסיסי זיכרון, מרגעים קטנים בחיים.

חברים וקרובים של חללים שיתפו רגעים מתוך החיים של יקיריהם. הרגעים הללו הפכו לסרט אנימציה המבקש להחיות את אותם רגעים, את אותם אנשים יקרים ולהעניק להם נצחיות.

עבור רבים, יום הזיכרון מוקדש להתייחדות עם זכרם של אלה אשר הקריבו את חייהם למען הזכות לחיות כאן. עבור בני המשפחות השכולות, יום זה הוא מועד רשמי בלבד, מכיוון שמבחינתם כל יום הוא יום זיכרון - יום ההולדת, יום הנישואים, החופשה האחרונה. כל רגע צופן בחובו רסיסי געגוע.  (מתוך אתר "בית אבי חי")

מתן רקע (מי האנשים) וצפייה בסרטים (15 דק'):

בחלק זה מומלץ לספר מעט על החלל הראשון, להקרין את הסרט עליו ואז לדבר על החלל השני ולהקרין את הסרט עליו. לאחר שני הסרטים אפשר לאסוף תחושות ומחשבות בעזרת השאלות המצורפות. מערך זה זוכר ומזכיר את שחר וקרט ובני וסרמן ז"ל. ניתן כאמור לבחור חללים אחרים המונצחים בפרוייקט (הסרטים של כל החללים בפרוייקט נמצאים בקישור הזה)

שחר וקרט ז"ל    י"ז באדר תש"מ (5.3.1980) -י"ג בחשוון תשס"א  (10.11.2000)

שחר, שכונה "היהלום", החל ללכת מוקדם מהרגיל וכבר בגיל מוקדם החל להציג תכונות ויכולות יוצאות דופן. שחר תמיד אהב אתגרים ותרגילים מורכבים. היה חבר בתנועת הצופים, למד במחזור הראשון של התיכון למדעים בלוד יחד עם תלמידים מחוננים אחרים וכבר בשנתו הראשונה נבחר לראשות מועצת התלמידים.

במקביל לאהבתו ומיומנותו בתחום הריאלי, שחר היה ספורטאי מחונן, אך במיוחד אהב טניס שולחן ואף ייצג את נבחרת בית ספרו ואת עירו לוד בתחרויות ארציות.

שחר התחנך על ערכי אהבת הארץ והמולדת והאמין כי את שירותו בצבא יש לעשות בכבוד ולא כדי "לצאת ידי חובה". למרות שחבריו וסביבתו כיוונו אל יחידות מחשבים בצבא, שחר חלם לשרת ביחידה קרבית ולתרום ככל יכולתו. שחר התגייס ל'שמשון' ובסיום מסלול הטירונות יצא לקורס מפקדי כיתות וגם שם הצטיין. שחר נפל במהלך הפרות סדר בקבר רחל.

אחיו הקטן של שחר, שלומי, נולד באותו היום של שחר, אך 11 שנים אחריו ותמיד העריץ את שחר. בתוך עירבוביית הזיכרונות של שלומי מאחיו הגדול, שבו ועלו ימי ההולדת המשותפים שלהם, שהפכו לאחר מותו של שחר למעין טקס זיכרון פרטי.

"יום הולדת" – הסרט לזכרו של שחר

בנימין מימון וסרמן ז"ל   כ"ו באלול תרפ"ו (5.9.1926) - כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968)

בני וסרמן נולד בלטביה ועלה לארץ בשנת 1935 ודומה כי סיפור העלייה נותר איתן במהלך חייו. בני השתייך לאגודת הספורט "מכבי הצעיר" ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרף לתנועת הנוער הימית "זבולון". בשל אהבתו לים בחר ללמוד בבית-הספר הימי בחיפה שם למד במגמת רדיו. כתלמיד היה נוהג להבריז מבית הספר מבלי שהסביר, ולאחר זמן נודע כי עבד כאלחוטאי ב"הגנה". בני היה בין האחראים לקשר עם אוניות המעפילים אשר ניסו לפרוץ את הסגר ולהעפיל ארצה.

בני נישא לבת זוגו שוש מנהלל, שגם היא הייתה אלחוטאית. הוא נשלח מטעם חיל הים ללימודי אלקטרוניקה בטכניון והוסמך כמהנדס אלקטרוניקה. לאורך לימודיו ושירותו הצבאי הוא תמיד העדיף את הפשטות ואת הענווה. בני אהב מוסיקה קלאסית, נגינה באקורדיון, נגרות, צילום (שכלל פיתוח והדפסת התמונות בעצמו) ושיט במפרשיות. אך לפני הכל היה חובב רדיו מושבע. לימים מונה למפקד בית-הספר לאלקטרוניקה של חיל הים.

בני נשלח לאנגליה לשלוש שנים על מנת לפקח על שיפוצים ועל התקנת ציוד אלקטרוני מתקדם בשתי צוללות שנרכשו מהצי הבריטי – "לווייתן" ו"דקר". בני הצטרף לצוות ה"דקר" בדרכם לארץ. הצוללת לא הגיעה ליעדה.

ביתו דידי (עידית) חיכתה לאביה שיחזור. מכשיר הקשר של בני היה לסמל הגעגוע, התקווה והאובדן, הקשר עם אבא.

"גל רחוק" – הסרט לזכרו של בני

דיון:

• מה הרגשתם/ן כשצפיתם/ן בסרטים?
• איזה זיכרון ביקשו קרובי החללים לעלות?
• מדוע לדעתכם/ן בחרו דווקא ברגעים הללו, בזיכרון הזה?
• מה משמעות הזיכרון עבור קרובי הנופלים?
• מה דעתכם/ן על דרך זו של הנצחה וזיכרון?

אחד השירים שקראנו מקודם היה "שתי דקות" של ליפא אהרוני. המשכו של השיר נמצא לפניכם/ן (מוטב לקרוא את כל השיר בשלמותו):

 

צפירה פלחה את האויר,  שתי דקות דומיה
הישוב נדם,  נאלם שאון בעיר ההומיה
עמדו דומם המורה, התלמיד, פועל הבניין
נהג המשאית, העורך דין,  המוכר, הקנין.
הרכינו ראש, עובדות הניקיון, השוטר, הרופא,
הפקידה, הגננת, האמן, ויושבי בית הקפה.
התייחדו בגאון אמהות שכולות, אבות דואבים, אלמנות,
רעים לנשק, חברים מלידה, סבתות, סבים, בנים ובנות.
נשתתקה המחלקה בין הימין והשמאל, בין החילוני לדתי.
נמחקו כל ההבדלים, נעלם הפער העדתי.

שתי דקות של התייחדות
שתי דקות תמימות של אחדות
שתי דקות דומיה, לזכור, לא לשכוח.
שתי דקות האוצרות עצמה וכוח.

וכמה חסרה לנו תרועה מהדהדת
ובמהלכה שתי דקות של שמחה מאחדת
שמחה העולה ופורצת מתוך הלב
שמחה המחברת ומשכיחה כל כאב.

וכמה חסרים אנו בשבת ובחג
שתי דקות מאחדות במסורת, במנהג
ועוד שתי דקות המלכדות בסתם יום של חול
הו - אז יהיה לנו יום העצמאות, חג גדול.

 

חיי