בואו נגוון: כשאוונגרד וקלאסיקה נפגשים

מארגני פסטיבלים מוכים בהלם כשהם נתקלים בתזמורת ארמון בזמן. הם מורגלים להרכבי אינדי קטנים, גמישים ומודולריים, אבל ארמון בזמן נראית כמו בעל חיים ענק, רב איברים ופתחי נשימה. זה גוף, אומר אחד ממקימיה, שדורש מאמץ גדול של "שינוע, מציאת חלל גדול לחזרות, ניהול מערכת ענקית של עד 24 נגנים וכלי נגינה". סופר-האורגניזם הזה, בניגוד לקן נמלים או לכוורת דבורים, אינו תזמורת ממוסדת עם בית קבוע, ולכן ארמון בזמן מתכווץ ומתרחב לפי תנאי המרחב שיתנו לו.

 

"תזמורת ארמון בזמן היא פנטזיה שבטית על שבט חדש", צוחק שלו נאמן, שהקים את התזמורת עם מתן דסקל, "במובן הזה, ארמון בזמן היא קצת כמו להיות ישראלי. שבטים שונים מותכים זה בזה בתוך זמן קצר. אילו דרמות התחוללו פה כדי שפנטזיונרים יוכלו לשתף פעולה זה עם זה? איך לוקחים חבורה של סולנים והופכים אותם לתזמורת? זאת השאלה שלנו ושל הישראליות". 

 

הופעתה החדשה של תזמורת ארמון בזמן, "OTOTO", תעלה בבית אבי חי ב-22 בחודש. זאת היצירה הרביעית של דסקל ונאמן, ובה הם יחברו לתזמורת הקאמרית הישראלית. את המופע ילוו הזמרים חנן בן סימון ואנה לן מלהקת טרי פויזן. במהלך שאינו אפייני לתזמורות קלאסיות ברוחן, נגנים ועמיתים השתתפו בתהליך הכתיבה: אהד פישוף, אייל מזור, אנה לן, אסף מידן, בנדיקט בינוואלד, גונן רוזנברג, חנן בן סימון, טל אברהם, טל וקנין, טרילוק גורטו, יונתן דסקל, מריונה גודיה, נועה יעקוב, עופר עציוני ורחל מזור. 

 

"OTOTO היא יצירה שבה שתי התזמורות יושבות במעגל", מסביר דסקל, "מבנה היצירה כולה מתחלק לחמש, והוא מהדהד למבנה המילה: זמנים ארוכים, קצרים, ארוכים, קצרים, ארוכים. הזמנים הארוכים מתגלמים ב-O והזמנים הקצרים ב-T. בקצרים, כמו הפונטיקה והסאונד של האות T, יש פינה. הם נחתכים, תזזיתיים ויוצרים מקצבים. הארוכים, כמו הפונטיקה והסאונד של האות O, הם מעגליים ונמשכים, אוויר שיוצא בלי עצירות ועיצורים. אני חש את ה-T אצלי בגוף בזמן שאני נמצא בלחץ. אלה רגעים שבהם אתה מייחל ל-O".

 

לשם של היצירה יש גם נוכחות גרפית חזקה.

"המילה OTOTO היא פלינדרום. יש בה שתי אותיות שנראות כמו 0 1 0 1 0, והיא יוצרת תחושה בינארית. כמו שדה מטריקס. זה מתורגם ביצירה למקטעים מוזיקליים שמזכירים כתב מורס, סאונד של חשמל, מבנים קטנים שהם כמו רצפים של מספרים ונגן המחשב שלוקח חלק גדול בעיצוב הסאונד של ההרכב באמצעות מניפולציות של הכלים בזמן אמת. מלבד זאת, היא נראית כמו מילה עתיקה בכתב חרטומים, וזה מתקשר לרצון שלנו לייצר שפה מוזיקלית בימתית קדמונית, פנטסטית, דמיונית".

 

דסקל ונאמן נפגשו בזמן לימודיהם בבית הספר רימון. אחר כך למד דסקל באקדמיה למחול והיה רקדן בלהקת בת שבע ובלהקותיהן של יסמין גודר ואיריס ארז. שלו החל לנגן בתופים בגיל 12. "כששירתתי בגרעין נח"ל בצבא, גרתי בקיבוץ והיה לי אולפן, שם התחלתי להתעסק בהפקה ובעיבוד. כיום, אחרי שסיים את הלימודים, הוא מתופף וכותב ועובד עם אוטיסטים.

 

כשנפגשו ברימון, חלמו על הרכב גדול של כלים קלאסיים ואלקטרוניים שיוצר מוזיקה מקורית. "תזמורות מהסוג של ארמון בזמן אינן נפוצות", אומר דסקל. לתזמורת הוא מביא השפעות מעולמות ידע אחרים. הוא מתרגם דברים שלמד כרקדן אל הפעולה המוזיקלית. לעומת זאת, הוא עצמו מעולם לא למד ניצוח. "מבחינתי ניצוח הוא מהלך אינטואטיבי לחלוטין".

 

דינמיקה של היהודי הנודד

 

הדינמיקה בין נגנים ליוצרים בארמון בזמן שונה מבתזמורות קלאסיות. בדרך כלל, אומרים דסקל ושלו, הרכב קלאסי מתכנס לחזרה אחת ויוצא לבצע את היצירה. דסקל, לעומת זאת, מתרגם ליצירת התזמורת את תהליך העבודה שלו כרקדן, בעיקר עם הכוריאוגרפיות גודר וארז. "היצירה נכתבת במיוחד להרכב שאיתו עובדים", הוא אומר, "אנחנו אוהבים להיפגש עם הנגנים אחד על אחד ולהקשיב להם".

 

 

לדברי דסקל, ברגעים מסוימים ב-"OTOTO", "הנגנים גם הם המנצחים. הם נכנסים למעגל ויוצרים דימויים בתוכו. ביצירה אנו משתמשים גם ב'חיישני דופק' - חיישנים שמגיבים לפעימות הלב שלנו ויוצרים מהם צליל ואור. כמנצח, אני משתמש בשפת סימנים שמבוססת על טכניקת soundpainting. היא מאפשרת לי לאלתר בלייב עם התזמורות, לבצע רגעים חד-פעמיים בתוך הופעה ולקבל השראה מהצעות הנגנים".

 

מעניין מה יקרה עכשיו, בתהליך העבודה על המופע הנוכחי.

"בשתי חזרות עמדנו מול חבורה של נגנים קלאסיים, שרגילים לתהליך עבודה סטנדרטי. הם קיבלו הוראות מאוד לא-סטנדרטיות, והיה להם זמן קצר מאוד ללמוד אותן".

 

"חששתי ממה שיקרה בחזרות האלה", מסכים עופר עציוני, "בתור מי שמכיר טוב את שני העולמות המוזיקליים, לא ידעתי איך יגיבו אליו הנגנים הקלאסיים. הם לא בחרו בפרויקט, ולא היה ברור עד כמה יתחברו אליו ויבינו אותו. בסופו של דבר, כבר בחזרה הראשונה הרגשתי שהנגנים נמצאים שם באופן מוחלט". 

 

עציוני הוא נגן קרן יער, שכעצמאי משתף פעולה עם תזמורות שונות, ובהן התזמורת הקאמרית הישראלית. הוא מנגן באופן קבוע בארמון בזמן, שאליה גויס עם הקמתה. 

 

מתן דסקל (צילום: דנה בר סימן טוב)

 

במה שונה החוויה בארמון בזמן מנגינה בתזמורת קלאסית?

"יש משהו חופשי ויצירתי הרבה יותר בעבודה על מוזיקה כזאת. בתזמורת קלאסית רגילה אני מקבל את התווים, וכבר בחזרה הראשונה היצירה מקבלת צורה. כאן, ב'ארמון', בונים דברים יחד. הוראות הביצוע אינן שגרתיות והתווים אינם שגרתיים. זה מגייס אותך להיות בתוך המוזיקה. אי-אפשר להיות על טייס אוטומטי. תהליך העבודה הזה מוציא ממני התמסרות שלט יוצאת ממני בעבודה על יצירות קלאסיות; הוא תובע ממני מאמץ והשקעה רגשית".

 

נשמע כאילו נגינה בהרכב קלאסי היא חוויה רודנית ומנוכרת.

"לא", צוחק עציוני, "אני לא פרילנסר מותש. אני מנגן בכלי קלאסי שאיתו אני הולך מכיתה ד'. לחזור ולשבת בתוך תזמורת קלאסית משמעותו לחזור למהות הבסיסית של הכלי. ספציפית, התזמורת הקאמרית הישראלית, מפני שהיא קטנה מאוד, האווירה אינטימית וחשופה. האינטימיות דורשת מיקוד גדול. בתזמורות קלאסיות גדולות של שמונים נגנים אפשר להיעלם בקלות".

 

כשדסקל ושלו הקימו את התזמורת, הם רצו לחבר יצירה תזמורתית שתהיה קשורה בזמן. "למעשה", אומר דסקל, "מוזיקה היא זמן. רק זמן. היא בנויה מתדרים. מהירותו של התדר משפיעה על גובהו ועל הגוון שלו". אחר כך ניסו לדמיין איך היא תהיה קשורה למקום. "אין דבר כזה - זמן בלי מקום", אומר דסקל, "כשאנחנו אומרים 'ניפגש בעוד שעה', איננו יכולים להפריד את המשפט מהמקום. איפה ניפגש? הזמן בניו יורק שונה מהזמן בישראל. ארמון בזמן מתקיימת במקום הספציפי הזה".

 

טרגי או קומי, דווקא ההרכב הזה, שעסוק כל כך במקום ובזמן ובשינויי הוויה, הוא כרגע יהודי

נודד. "השקענו הרבה מכספנו כדי להקים את הדבר הזה", אומר דסקל, ששותפתו לדרך היא טל דונר. הם מקבלים סיוע ממפעל הפיס ומעמותת מחול שלם, וכן תקציב שנתי ממינהל התרבות, אבל אין להם בית קבוע. דסקל אומר שההרכב "מחפש כרגע גוף שיאמץ אותו ויתמוך בו. אנחנו צריכים בית". "מצד שני", מסייג שלו, "הארעיות גורמת לנו לנסח דברים בצורה הרבה יותר ברורה וחסכנית, ליצור מילון שיילך איתנו לכל מקום".

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 8