קיצור תולדות הכתיבה: המפנה הדרמטי בילדות

ילדי גני החובה ותלמידי כיתות א', שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הכתיבה, אולי שמים לב לא רק להבדלים, אלא גם לדמיון שבין ציור בצבעי פנדה לאחיזה בעיפרון. בהדרכתה של מערכת החינוך לומדים בני השש והשבע לרתום את המיומנות המוטורית העדינה לצורה של מבע מאורגן לינארית, מדוקדק, בעל חוקים ותנאים, שבו לכל אות יש צורה וצליל וכל משפט הוא תמונה שגדולה מסך חלקיה.

"כתיבה זה עולם גדול", אומרת גילה קרול ממשרד החינוך, הממונה על תוכניות הלימודים של מיומנויות היסוד, "בגן אנחנו לא מלמדים לכתוב, אלא נותנים לילדים להתנסות בכתיבה ובאותיות באמצעות משחקים עם אותיות. אפשר לראות כתיבה ילדית; הם יודעים לקחת אותיות מהשם שלהם למילים אחרות. ילדים היום נחשפים למילה הכתובה יותר מבעבר, דרך המסכים, הטלפונים. חלק מהילדים מייצרים איזו לוגיקה משלהם".

יהיה זה רישומי עיפרון על גבי דף בפנקס, הקלדה על מקלדת או איות על פני מסך מגע של הטבלט והטלפון הנייד –  גם במחצית השנייה של 2018 כתיבה היא הצטרפות לשושלת שראשיתה באמנות הפלסטית של ציורי המערות. איכשהו, באינספור גלגולי הכתב שמאז עד העידן הדיגיטלי, ההיבטים הצורניים של השפה נהפכו, לפחות בעיני רובנו, לשקופים. 

"אם אנחנו מדברים על כתב עברי, אז אפשר לתארך את זה בין 1500 ל-1000 לפנה"ס", אומר רן לוי מהבלוג "עושים היסטוריה". "הפיניקים, עם של יורדי ים שקיימו קשרים מסחריים עם רוב עמי המזרח התיכון, הפיצו במזרח התיכון את הכתב הכנעני העתיק. רוב העמים שאכלסו את האזור הזה השתמשו אז בכתב יתדות, שהיה פיתוח של הכתב הציורי. בניגוד לכתב היתדות, שהורכב מהמוני ציורים וסימנים שונים, הכתב הכנעני כלל 22 אותיות בלבד".

22 אותיות - נשמע מוכר.

"כי זה הכתב שהוא הבסיס של רוב סוגי הכתב המוכרים היום, מאנגלית עד הודית. זה הרגע שבו עוברים לארגון צלילי –  כל אות מסמנת צליל עיצורי. כשאת מסתכלת על העברית העתיקה, את רואה שאלו אותם 22 צלילים מוכרים של העברית המודרנית. צורנית, לפחות בשלב הזה, זו עדיין לא אותה המערכת. האופן שבו אנחנו היום משרטטים ומזהים א' מופיע עם השיבה מגלות בבל לארץ ישראל. אז היהודים זנחו את העברית הקדומה ואימצו את הכתב הארמי. יש שינויים קלים, כמו באותיות הסופיות, שבכתב הארמי מופיעות גם באמצעי המילים. עם הזמן קיפלו את האותיות שנכתבו באמצע המילה כדי להקנות לכתב מראה שוטף יותר והשאירו את הסופיות לקצוות, איפה שלא צריך להתחשב בשיקולי מקום. אבל האלף-בית העברי נשמר בצורה די עקבית מאז ועד היום. יש קסם גדול בכך שאת ואני וכל מי שלמד עברית בעולם המודרני יכולים לפתוח את המגילות הגנוזות מלפני 2400 שנה ולקרוא בהם". 

האלף-בית העברי נשמר בצורה די עקבית. רן לוי

ההפיכה לאדם כותב היא בכל מקרה, כפי שקרול מסבירה, חלק בלתי-נפרד מההפיכה לאדם קורא. "יש הדדיות בין שני התהליכים. הקריאה קשורה בצירוף. זו היכולת שלי לחבר זו לזו אותיות שונות ולזהות אותן כמילה. הכתיבה, לעומת זאת, היא הפוכה. היא קשורה בפירוק, ביכולת לבודד את המילה לאותיות ולרשום אותן. זה ערוץ טכני - איך אני קושר בין מה שאני שומע למה שאני מפיק ומה שאני מבין; ואת זה לומדים עם הצלילים. הצורה של האותיות היא חלק בלתי-נפרד".

בשנים האחרונות נעשו שינויים בתוכניות הלימודים. "זאת התפיסה המודרנית יותר של לימוד הכתיבה. פעם זה היה טכני יותר - נלמד קודם את העיצוב בדפוס, אחר כך בכתב. התפיסה המודרנית ללימוד כתיבה היא בקשה לתהליך שמעביר מסר. אנחנו מלמדים את הכתיבה לא כיכולת טכנית, אלא כסוג של תקשורת - הכתיבה כשדר. בעולם הדיגיטלי הכתיבה היא ערוץ קריטי של מפגש עם העולם. הטקסטים הקצרים - המסרונים - זה ערוץ תקשורת חשוב מאוד. בהחלטה מושכלת פחות מלמדים אותו כי הוא יותר אינטואיטיבי. אבל על הצורך הזה עונה למשל כתיבת ברכות, שמדגישה לא את השפה, אלא את ההבעה ואת המסירה באמצעות כתב. יש מחשבות על הכנסה של הקלדה עיוורת לתוכנית הלימודים. ההקלדה המהירה מקלה את הצד הטכני ומפנה משאבים אנרגטיים לסוגיה של הפיכת רעיונות למילים שמישהו אחר מבין".

לא רק אצלנו. אוניברסיטת קיימברידג' שברה השנה מסורת בת 800 שנה כשאפשרה לסטודנטים להגיש את הבחינות באמצעות מחשב. השיטה המסורתית של מחברות בחינה לא יעילה כבעבר, טענו נציגי האוניברסיטה היוקרתית; כתב היד של הסטודנטים, מליניאלים שהכתיבה שלהם רובה ככולה נעשית באמצעות מקלדות ומסכים, אינו קריא. המרצים מבזבזים שעות בניסיונות פענוח כושלים. בארצות הברית רופאי ילדים אמריקאים מזהירים כי הכישורים המוטוריים נמצאים בירידה חדה. אפילו מכתבים לסנטה כבר שולחים דרך המייל. "ילדים היום עושים פחות", מסבירה קרול, "העולם הדיגיטלי מזמין וקל, אז הם פחות מחזיקים עיפרון, והם גם פחות עושים משחקי הרכבה. אבל החלק המשמעותי בכתיבה הוא לא הטכניקה של רישום או הצורה של האות, אלא המהות והמסר". 

"הכתיבה היא ערוץ קריטי של מפגש עם העולם" (צילום: משה שי, פלאש90)

בעולם דיגיטלי, שבו כולם סופרים לעת מצוא, קשה להמעיט בערכה של היכולת להבעה בכתב. אבל אין זה רק עידן רווי תכנים; המרחב עמוס גירויים מסוגננים, מעוצבים, עולם שבו פונטים רחוקים מלשמש שחקנים משניים, יותר מאי-פעם. יעידו על כך החוגים לעיצוב חזותי, הכנסים המוקדשים לטיפוגרפיה והאיבה העמוקה הרוחשת בין חסידי פונט David למשתמשי Ariel. "כתב הוא צורת השלד, הצורות היסודיות של האלף-בית, וצריך להבחין, כי פונט הוא דבר אחר", אומר נשיא בצלאל עדי שטרן, "פונט זו מערכת של סימנים אבסטרקטיים, אוסף של 27 אותיות וסימני פיסוק. זו פרשנות לצורת השלד, למערכת של הכתב, פרשנות בצורת סט סימנים צורניים".

אז הדרישות שלי מכתב והדרישות מפונט אינן זהות?

"כשמדובר בפונט יש את המתח שמלווה כל תהליך עיצובי, והוא סוגיית הפער בין אסתטיקה לפונקציה. הפונקציה שפונט צריך למלא היא קריאוּת, וזה בעצם

דורש את קיומם של שני דברים: מחד גיסא, האותיות צריכות להיות דומות, צריך להיות להן DNA צורני אחד; כדאי שהן ייראו מאותה המשפחה. צריך להיות היגיון מסוים שמכתיב את הזיקה שבין הסימנים השונים. מצד שני, צריך לעשות את ההפך הגמור, על מנת שנוכל לכתוב ולקרוא, האותיות חייבות להיות מובחנות זו מזו. היום כשאנחנו קוראים המון ממסכים, ברזולוציות שונות ובגדלים שונים, הקריאות מהותית. ככל שפונט קריא פחות, כך המוח מתאמץ יותר, קורא לאט יותר. בעברית האתגר מורכב יותר. באלף-בית הלטיני האותיות שונות זו מזו, אבל בעברית יש המון אותיות דומות. גודל כל האות כולה הוא סביב מילימטר אחד, אז כשאני כמעצב נדרש להכריע מה יהיה אורך הזנב הקטן שמבדיל בין ד' ל-ר' או בין כ' ל-ב', אני בעצם מכריע על האפקטיביות של הקריאה".

לפני כמה חודשים השיק שטרן את "נועם-טקסט", פונט עברי לועזי לטקסט רץ שפיתח, לסירוגין, במהלך 15 השנים האחרונות. פונט עברי לטקסט רץ, כלומר, טקסט לקריאה ממושכת, ולא רק כותרת או לוגו, אינו דבר שקורה כל יום. אפילו בעידן הדיגיטלי. "התפוצה של פונטים בעברית התפתחה באופן מוגבל בגלל הסוגיות הצורניות של העברית, אבל גם בגלל גודל השוק המוגבל. הכתב הלטיני משמש מאות שפות. בעברית, עם הסתייגות קלה של יידיש ולדינו, יש זהות מוחלטת בין אלף-בית ושפה. אבל הדבר הזה לא מצדיק את התופעה הייחודית והנדירה של הגמוניה טיפוגרפית. 

נגד ההגמוניה הטיפוגרפית. פרופ' שטרן (דוברות בצלאל)

"גם אם אפשר לראות שמתחילה התגוונות איטית ברשת, הרי שרוב הטקסט הממושך שמתפרסם אונליין הוא אריאל. בכל מה שקשור לקריאה ממושכת בפרינט, יש מונופול שריר לפרנק-ריהל. כמעט מאה אחוז מהספרים שיוצאים בעברית ומאה אחוז מהעיתונות העברית משתמשים באותו פונט. המוטיבציה שלי היתה לפתח פונט דו-אלפביתי, שמאפשר קריאה רציפה ונוחה גם במעבר בין כתב לטיני לעברי. פונט שיודע לעשות את מה שפרנק-ריהל יודע, ואפילו לשפר את זה. כשהתחלתי לפני 15 שנה זה היה חריג, שאפתני ויומרני. היום התחום הרבה יותר טרנדי, וזה נהפך למעין הגביע הקדוש של השיח - לנסות לנצח את המונרכיה של הפונט הזה".

15 שנה זה כמעט כפול ממשך הזמן שלוקח לכתב היד להתעצב סופית.

"לא עבדתי ברצף על 'נועם-טקסט', אבל עיצוב פונט זה תהליך ארוך של שיוף, גילוף, ליטוש, של תיקונים ספציפיים לאות מסוימת או תיקוני רוחב. זה דורש בחינות של ניואנסים עדינים וחזרות ובחינות מחדש".

היו נקודות אל-חזור ששינו את 'נועם-טקסט' והבהירו לך על מה אתה מתעקש?

"אם בתחילת הדרך ניסיתי ליצור הרמוניה בין העברית והלטינית, היתה נקודה בזמן שבה החלטתי שאני לא אונס את העברית. אני לא מוותר על עקרונות יסודיים שקשורים למורשת העברית, לא מתפשר על האופי הייחודי של העברית. נדמה לי שבזה הצלחתי".

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי