בת המלך והאני: איך ר' נחמן משפיע על האדם הכותב?

באחת ממעשיותיו המפורסמות, "מעשה באבדת בת מלך", פורש רבי נחמן את סיפורו של השני למלכות הנשלח בהוראת המלך לחפש את בתו שאבדה לאחר שאיחל לה בשעת רוגז – "שהלא טוב ייקח אותך". לאן נלקחה בת המלך? מהו מסעו של השני למלכות? ואיך כל זה קשור לכתיבה?

 

מה יודע האדם הכותב על כתיבתו שלו? לא הרבה. אם יידע מלכתחילה את פשר הדרך שהוא הולך על הדף, אין טעם שיתחיל בה. האי-ידיעה העצמית הכרחית לכותב כדי שיגלה דבר-מה בעל ערך מסודות נפשו לעצמו במהלך הכתיבה, ממש כשם שהיא הכרחית לקורא המבקש את הספרות שתעורר אותו לתהליך מחשבה וגילוי.

 

לקריאה נוספת: איך ר' נחמן לימד את עלמה זהר פיתוח קול?

 

כיצד מתרחש גילוי פנימי זה? רבים הכותבים המתארים שהחלו בכתיבת טקסט כלשהו, ועם הזמן גילוי שחלקים מן הטקסט התגשמו באופן מסוים במציאות. האם אנשים אלו הם בעלי יכולת נבואית? ככל הנראה לא. האם יש לטקסט יכולות מאגיות? גם לא בטוח. ייתכן שהאפשרות פשוטה יותר: לאני הכותב יש גישה למחסני הלא-מודע. הוא רשאי לפשפש בהם בקלות רבה יותר כיוון שהוא בא כביכול "לחפש משהו אחר". הלא-מודע, שמכיל מפתחות להבנת העתיד כשם שהוא יודע סודות מן העבר, מפקיד בידי האני הכותב אוצרות יקרי ערך שגם הכותב עצמו אינו מבין את חשיבותם. הוא עסוק, ככל אמן, בניסיון לסדר אותם באופן האסתטי ביותר. בהמשך, כשיבוא להביט במה שעשה הכותב, יוכל אולי ללמוד ממנו משהו על עצמו של העתיד. ברגע האמת אין ערך לידיעה זו - ההפך – היא עלולה להפריע את מלאכת הכתיבה.

 

 

מי שיש לו זמן אך אין לו פנאי לא יגיע אל הדבר הפנימי

 

 

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יַבָּשָׁה נִכְנֶסֶת לַפֶּה

 

לא פשוטה ראשית הדרך. מי שמבקש לכתוב דבר שיש בו אמת מכיר את המסך הכבד המוטל על האור, את הישיבה המעייפת על סף דבר, בשפתה של נורית זרחי: "כְּשֶׁיּוֹשְׁבִים עַל הַמִּפְתָּן בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים / כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יַבָּשָׁה נִכְנֶסֶת לַפֶּה" (מתוך ספרה "הבל ייתן לך נשיקה"). זוהי גם מנת חלקו של השני למלכות, שנשלח לחפש את בת המלך האבודה. ראשית מסעו בהגעה אל מבצר ובתוכו ארמון. בהגיעו, על אף חששותיו שלא יצליח להיכנס, נותנים לו חיילי המשמר לעבור, והוא משוטט כמעט בלתי-נראה בחדרים. הוא מוצא במהרה את בת המלך, שאותה נשלח להביא מן העולם האחר. היא מזהה אותו ומגלה לו כיצד יוכל לקחתה עימו - "ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי". יפה כאן חוכמת המספר היודע כי מי שיש לו זמן אך אין לו פנאי לא יגיע אל הדבר הפנימי שהוא מבקש לחלץ.

 

אך חילוצה של בת המלך מתגלה כמשימה מסובכת הרבה מן הנראה לעין. פעמיים עומד השני למלכות על סף הידיעה, אלא שרגע לפני שהוא מצליח להוציאה – הוא נופל לשינה עמוקה. רגע הגילוי עצמו נהפך לרגע של כיסוי גדול אפילו יותר: כמו הלא-למודע שמנסה להצפין את חומרי החלום בסמלים חדשים מהיום שבו הביא המטופל את החלום הראשון לחדר הטיפול, כך גם נכשל השני למלכות, שבשעה שהוא מושיט את ידו אל בת המלך, נופלת עליו שינה עמוקה, שמרחיקה אותו מן הידיעה.

 

תנועה ספרותית זו מאפיינת מאוד את סיפורי רבי נחמן; הנקודה שבה מגיע הגיבור קרוב אצל עצמו נעשית לא פעם הנקודה שבה מתהפך שוב העולם, והוא מבין שהוא רחוק מאוד מן ההבנה. אצל רבי נחמן יבוא ההיפוך בדרך כלל באמצעות מטאפורה שיש בה חצייה של גבול תודעתי: בין שינה לערות או בין מציאות לפנטסיה. כך הוא בוחר לבטא את הבלבול שחש האדם לנוכח התנפצות האשליה שכעת ייפתחו בפניו כל מסדרונות המסתורין, ואור גדול ימלא אותם. ובכל זאת, הגיבור נע קדימה וחושף טפח נוסף ממה שעד כה היה נסתר בערפל.

 

וְישְֶׁנוֹ עוֹד אָדָם שֶׁרָצִינוּ לְדַבֵּר עָלָיו אֲבָל שָׁכַחְנוּ אֶת שְׁמוֹ

 

תחבולה ספרותית דומה שעושה שימוש בתפר בין מציאות לדמיון ובין מובן ובלתי-מובן מופיעה בווריאציות שונות אצל כמה מן הכותבים המעניינים בספרות העברית החדשה. נורית זרחי, למשל, שעוסקת לא מעט במחקר עצמי מתוחכם מעין זה, כותבת באחד משיריה: "מְעֶבֶר לְקַו הַמַּשְׁוֶה עוֹמֵד שֻׁלְחָן /. כְּשֶׁאַתָּה נִכְנַס בַּדֶּלֶת נָעוֹת מֵעָלָיו / ניוּ-יוֹרְק, גיבְּרָלְטָר, לוֹנְדוֹן. אֲבָל הַנֶּפֶשׁ הִיא אַפְרִיקָה". דווקא ברגע שבו חוצים את המפתן והדלת נפתחת, ממריא הפנימי והמוכר ביותר ונהפך למרחב אקזוטי וזר.

 

 

המתח הנשמר בעל-כורחו בין הכותב ובין עצמו מופיע רבות גם בכתביו של הסופר יואל הופמן, שאת כריכת ספרו "מצבי רוח" מעטרות השורות הבאות: וְישְֶׁנוֹ עוֹד אָדָם שֶׁרָצִינוּ לְדַבֵּר עָלָיו אֲבָל שָׁכַחְנוּ אֶת שְׁמוֹ וְשָׁכַחְנוּ אֶת מַרְאֵהוּ. אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים רַק אֶת הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים. שֶׁהָיהָ בְּמֶרְחָק שֶׁל גּוּף אָדָם מִפְּניֵ הָאֲדָמָה. שֶׁקָּרַב וְרָחַק. זהֶוּ הָאָדָם הַמְדֻיָּק בְּיוֹתֵר שֶׁאֲנַחְנוּ זוֹכְרִים...  הָאָדָם הַזֶּה הוּא גַּם גִּבּוֹרוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר שֶׁאֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים עַכְשָׁו (וְשֶׁל כָּל הַסְּפָרִים הָאֲחֵרִים שֶׁכָּתַבְנו.) אִלּוּ זכַָרְנוּ אוֹתוֹ לֹא הָייִנוּ צְרִיכִים לִכְתֹּב.

 

בחלק גדול ממעשיותיו לא כיוון רבי נחמן את מעשהו הספרותי מן הכמוס אל המפוענח. לא זוהי המוטיבציה המניעה את העלילה. אפשר להתחקות אחר אותה תנועה גם אצל נורית זרחי ואצל יואל הופמן, שיותר משהם מבקשים להוביל את הקורא אל הקתרזיס, הם מפגישים אותו שוב ושוב עם הרצון של האדם לחשוף את האמת המניעה את חייו ואת חיי הזולת ועם ההכרה שחיי האדם הם לא חידה אחת שיש לפענח מההתחלה ועד הסוף.

 

 

על רקע מחשבה זו, ניתן לקרוא גם את סופה של המעשייה "מעשה באבדת בת מלך": "ואיך שהוציאה לא סיפר", אומר לנו רבי נחמן, "ובסוף הוציאה". מדוע לא לחשוף לפני הקוראים איך הוציא המשנה למלכות את בת המלך מה"לא-טוב"? אולי כי ה"איך" אינו משנה כל כך, ואולי, בהמשך לתנועה המתהפכת של הגילוי - הוא עצמו פשוט אינו יודע.

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 8