הזר: "דוד פוגל חי רק בכתיבה שלו"

כשאיילת עופרים, במאית "איבד פוגל את פוגל", ניגשה לעבוד על הסרט (במסגרת מיזם "העברים"), היא לא הייתה מאוהבת. "בשנות ה-80 קראתי את 'חיי נישואים' בהתלהבות גדולה. זכרתי אותו כספר קשה, כחוויית קריאה כמעט בלתי-נסבלת, ומה שהצליח להחזיק אותי ולמשוך אותי פנימה היה המתח שהוא מייצר. במשך שנים היו לי כל הספרים של פוגל, אבל לא קראתי אותם. לא הכרתי את פוגל ולא ידעתי כלום על החיים שלו. כשהתחילה העבודה על הסרט, היה לי קשה עם העמדה שלו מול החיים, עמדה שלא יכולה להיות. כשמסריטים ביוגרפיה ספרותית, מחפשים את ההקשרים העמוקים בין הספרות לחיים. אצל פוגל האמצעים האמנותיים והחיים הם, באופן מדהים, אותו הדבר. פוגל הוא אדם שקשה לפגוש אותו".

אילו חיה עופרים בזמנו של פוגל, היא כנראה גם הייתה מתקשה להתחקות אחר עקבותיו, לא רק רגשית, אלא גם גיאוגרפית. פוגל נולד בחבל ארץ פודוליה, בחלק שהיום נמצא בשטחה של אוקראינה. משם, כנער, עבר לווילנה, ממנה לווינה, אחר כך עבר לפריז, משם לארץ ישראל, ממנה לוורשה, ושוב לווינה, שוב לפריז, וממחוז אן הצרפתי נסע לתחנה האחרונה - אושוויץ. ואף על פי שבארץ ישראל לא היה יותר משנה אחת, הוא נחשב לאחד מגדולי הספרות העברית. "הזרות אצל פוגל היא כמו מטרייה גדולה שמכלילה את הכול: את זה שהוא לא חי בשום מקום, את הבחירה שלו לכתוב בעברית, את סוג הספרות שהוא בוחר לכתוב בעברית, וגם, את הזרות שלו בתוך הספרות העברית. זה השדה שהוא בוחר, אבל הוא תמיד זר, תמיד נעלם ומתגלה. כמו השירים שלו, שבהם הוא יוצר תמונות חזקות מאוד ובמילה אחת מוחק אותן ואת האפשרות שלהן להיות, כך הוא עם קיום והיעלמות. בשירה זה מרגש; בחיים זה מאיים, לא-מתקיים. אין לו כסף, אין לו בית, הוא תמיד נמצא במקום הלא-נכון, עם הזהות הלא נכונה. פוגל חי רק בכתיבה שלו", אומרת עופרים.

"הזרות מעניקה חופש ועומק שמי שמגיע לארוחות שבת עם המשפחה אינו יכול כלל להעלות על דעתו. פוגל כותב מתוך תהום אל תוך תהום", אומרת הסופרת ג'וליה פרמנטו, "קראתי את הרומן 'חיי נישואים' בשנה הראשונה ללימודיי בחוג לספרות באוניברסטית תל אביב, בקורס של מנחם פרי. גרתי אז בכפר סבא עם ההורים שלי והייתי נוסעת כל בוקר ברכבת לאוניברסיטה. ותראי, נסיעות ברכבת ישראל מעולם לא היו מסעירות יותר! העולם כולו געש מתחנת ״הוד השרון - סוקולוב״ עד ״תחנת תל אביב - אוניברסיטה״. האדמה רעדה ב״ראש העין - צפון״! כוחות השמיים השתוללו ב״פתח תקווה - קרית אריה!״. 

להגיע לתהומות הנפש.  פרמנטו (צילום מסך)

רק אחרי שנים ארוכות וקריאות מרובות הבנתי מה אני מחזיקה ביד. הספר בער לי בין היידים, צרב באש את קצות אצבעותיי. מייד אהבתי את פוגל. אהבתי את החוצפה שלו. זה היה יהיר ונפלא. ידעתי כבר אז שאם אכתוב, אכתוב ככה. פוגל לא התבייש בדבר. הזר לא מחויב לשום דבר, לא נותן דין וחשבון לאהובי ליבו, להוריו, למדינתו, לשפה. הוא לא נתקל בקוראיו ברחוב, לא שומע צקצוקי לשון בבית הקפה. מתוך הזרות אפשר להגיע לתהומות הנפש, ליפול בתהומות הנפש, לשלות את הספרות הטובה ביותר. על הסופרים לנסוע רחוק, להרחיק. הוא רדוף בידי עמדת הזר, הוא עובר מעיר לעיר, ממדינה למדינה. לא רק שהעברית שהוא כותב בה היא לא שפת אימו, זו גם תקופה שבה העברית היא שפה חשוכת ילדים. פוגל מדמיין".

גם פרמנטו צריכה לפעמים לדמיין את העברית. פרמנטו, שבימים אלה משלימה דוקטורט בארצות הברית, סיימה את כתיבת ספרה האחרון, "כפר סבא 2000", בארצות הברית, ושם היא כותבת את ספרה הבא, שעוסק, בין היתר, "במשבר השפה של מי שעברה מתל אביב לניו יורק וחיה שם שנים רבות. אני חושבת שאחרי כמה שנים בחו"ל, מאבדים את האוזן הזאת. החרדה הגדולה שלי זה לאבד את העברית של הצמתים והרחובות. יש לי סיוטים על זה".

פרמנטו לא לבד בניו יורק. רובי נמדר, אחד משני מועמדים ישראלים לפרס הצרפתי "פרמייר רומן" 2018, ומי שאנשי ספרות מכנים על שמו את תקנת ספיר הקובעת כי הפרס הספרותי הישראלי הגדול ביותר יינתן רק לסופרים שמתגוררים בארץ, הוא שכן. המועמד הישראלי השני ל"פרמייר רומן", הוא איתמר אורלב, שחי בברלין. שם גם גרים המשורר מתי שמואלוף והמתרגם והכותב גדי גולדברג. רבים מאנשי הספרות העברית הצעירה מהגרים לתקופה קצרה, כותבים בעברית, ומשלמים במכולת ביורו, בדולרים. אולי הזרות כזהות, אותה טלטלה שייחדה את פוגל מבני זמנו, נהפכה, בחלוף הדורות, לצייטגייסט? פרמנטו טוענת שזו "שאלה מתריסה! אני רוצה לומר כן ולא, וכן".

הסבירי.

"אני נסעתי לארצות הברית ללימודים. אני לא אוהבת לחשוב על עצמי כעל משוטטת. אני סופרת עברייה, והמעמד האזרחי שלי חשוב לי כאדם וכסופרת, אבל לדעתי היהודים בעידן שלנו דומים במהותם לפוגל: חילוניות תהומית אך רופפת, חוסר נחת, רצון להשיל את הלשון ואת הגוף, לבוא וללכת, לפחד להשתקע, לרצות להיות סתם סופרת, סתם אמן, סתם במאי. כמו כולם! כאילו, יענו, לכאורה. במובן הזה, פוגל לא רק חזה את העברית שנדבר; הוא גם תפס את רוח זמננו. אבל כשפוגל, בין שתי מלחמות עולם, נודד, אין לו בית ואין לו מדינה. הוא יהודי חילוני שעזב את הישיבה, ויש ברשותו יידיש ויש ברשותו עברית. זה אדם שגורלו טלטלות. לנו הישראלים יושבי ניו יורק, ברלין, פריז יש מדינה ותרבות ושפה. אנחנו קולקטיב ברור, ובכל זאת, יש איזו קריסה".

עכשיו רוצים לחזור למנדט?

ב-2016, בפזורה המערב-אירופית, ראה אור כתב העת "מכאן ואילך". "כתב עת לקיומה המפוזר של העברית כלשון עולמית במרחב ובזמן", לשון אתר האינטרנט הרשמי. "פוגל הוא כותב דיאספורי פר אקסלנס, מפני שהוא מדמיין את קהל הקוראים שלו במרחב ובזמן שאינם זקוקים לרצף", אומר טל חבר־חיבובסקי, עורך כתב העת, "עברית תמיד התקיימה לצד לשונות נוספות, כלשון מיעוט, לשון ביניים. התנאים הממשיים וההיסטוריים שלה הטביעו את חותם מצב הביניים על ספרותה. זה לא רק מצב קונקרטי, אלא גם תודעתי, שמאפשר מחשבה פתוחה ומשוחררת מן הסוג שאינו מתאפשר במסגרת ריבונית, חד-לשונית, סטרילית. ההגירה העברית לברלין משחקת בהקשר זה תפקיד בעל משמעות. יצירת אורח חיים שנע הלוך ושוב בין שני מרכזי יצירה ומחשבה עברית הוא לפחות אחד הגורמים שאפשרו את הפרויקט".

למה עכשיו?

 "נדמה לי ש'מכאן ואילך' הוא חלק מתנועה רעיונית היסטורית גדולה יותר. גם מחוץ להקשר העברי, אפשר לראות כי המערב מצוי בתקופה הדומה באופייה לתקופה שבין שתי מלחמות העולם במאה שעברה. משברים כלכליים, סערת רוחות, רוחות שמנבאות מלחמה, ביטויים הולכים וגוברים של לאומנות. זה לא מפתיע שדווקא בתקופה כזו מופיעות תנועות שמבקשות למצוא את נקודת החיבור בין יצירה ובין חתירה תחת מודלים פוליטיים. דיאספוריזם אינו תופעה חדש; הוא פשוט נעשה רלוונטי שוב".

כמאמר הבדיחה הוותיקה, בחדר שבו שלושה יהודים יושמעו לפחות ארבע דעות. חבר־חיבובסקי חושב שהעברית היא "דיאספורית", ואילו פרופ' יגאל שוורץ אינו מסכים. "אפשר לאהוב את התרבות היהודית המרכז אירופית, אבל לא צריך לעשות חיסול פומבי. האמירה שכתיבת ספרות עברית בגולה היא עניין טבעי היא עיוות. זו הפניית גב ליותר ממאה שנים של ספרות העברית שנכתבת ונמכרת כאן. עכשיו רוצים לחזור למנדט? להתרפק על היהודים הנודדים שהיו חסרי טריטוריה? שנהיה כולנו דלז וגואטרי? הגלות מרצון לא עובדת עליי. נראה לי לא-לגמרי-שפוי להיות נכד לסבתא שהלכה בצעדת המוות ולהעדיף להיות באירופה. אפשר לומר שתרבותית משם באנו, אבל גם זה דקלום. גם בזה יש מוטיבציה אופנתית וסילוף אידיאולוגי. לפני שהיא יצאה לפזורה, הייתה עברית שישבה במקומה. כמו שבפתיחה של ספר הקבצנים של מנדלי יושבים בני העיירה בגשם, כך גם העברית של התלמוד הירושלמי, של המשנה, של התנ"ך והמדרשים והפיוט הייתה ספרות שנכתבה מתוך המקום, ספרות שהשורשים שלה צמחו באדמת המקום".

הצטרפו לדף הפייסבוק של בי אבי חי