קולות הבוחרים: על בחירות ספרותיות

מלאכתם של סופרים ומשוררים נראית למתבונן מהצד כמלאכה מונוטונית, אפורה, שגרתית להחריד. "המשוררים הם הגרועים מכול", אמרה המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה בנאום שנשאה כשקיבלה את פרס נובל לספרות, "תהליך היצירה שלהם הוא לחלוטין לא-פוטוגני. מישהי יושבת ליד שולחן או שוכבת על ספה ובוהה בלא ניע בקיר או בתקרה. מדי פעם בפעם היא כותבת שבע שורות, ואז, אחרי רבע שעה, מוחקת אחת מהן; ואז עוברת שעה נוספת, שבמהלכה לא קורה שום דבר. מי מסוגל לצפות בדבר שכזה?" (תרגום: ענבל שגיב). סופרים רבים יסמכו את ידיהם על הקביעה של שימבורסקה; בריאיונות, במסות על ספרות ובמדריכים מצהירים רבים מהם כי הכתיבה – כתיבת פרוזה במיוחד – כמוה כעבודה משרדית שיש להתייצב אליה, מלאכה סיזיפית של יצירה ומחיקה, ליטוש, עריכה ושוב כתיבה.

אך המלאכה הזאת, סיזיפית ככל שתהיה, רחוקה מלהיות משעממת ונטולת דרמות. ההפך הוא הנכון: סופרים ומשוררים לאורך ההיסטוריה מתארים כיצד המלאכה שלהם כרוכה ברצף של בחירות, הכרעות הנוגעות לאהבותיהן ולשנאותיהן של דמויות, לחייהן ולמותן; למשלב, לסגנון, לקצב, לנרטיב – על כל אלה מנצח הסופר במערכת בחירות יומיומית שבה אין קלפיות, בממלכה דיקטטורית שבה שולט אדם אחד - הכותב - שבורא עולמות ומחריבם.

הבחירה הראשונה שקשורה לעולם של ספרות היא הבחירה להיות סופר. הרעיון של אדם שבוחר להיות סופר כשם שאדם בוחר להיות שרברב, עורך דין או אקטואר, הוא רעיון מודרני למדי. הנה אובידיוס, המשורר הרומי הגדול, מחבר "מטמורפוזות", כותב בסביבות שנת 10 לספירה, בהיותו בגלות בעיירה טומי שלחוף הים השחור, אוטוביוגרפיה שירית, ובה הוא מתאר את תהליך כינונו כמשורר. אביו של אובידיוס ייעד אותו להיות משפטן, אך הוא נמשך אחרי השירה. לאחר שאביו נוזף בו – נזיפות שנשמעות עד היום בבתים בורגניים ברחבי העולם – על כך שאין תוחלת בשירה, מנסה אובידיוס ליישר קו, אך לשווא: "שמתי לבי למוסר; ליושבי הליקון התנכרתי ואנזר משירה, נסתי מקסם חרוז. אפס, מיליי בעצמן רקדו במשקל ובקצב; פרוזה יצאה במחול, כל משפטיי – חרוזים!" (תרגום: עמינדב דיקמן). השירה כמו רודפת אחרי אובידיוס; המילים שלו רוקדות, חיות חיים משל עצמן. לא הוא בחר בשירה - השירה בחרה בו, ומן הבחירה הזאת יצאה תרבות המערב כולה נשכרת.

תפיסה זו, שרווחה בעת העתיקה ואומצה גם בידי הרומנטיקה, נראית כיום נאיבית. אולי לכך רומז הסופר הצ'ילאני החשוב רוברטו בולניו באחת מן המסות שכתב, "גָלויות", העוסקת בקשר שבין ספרות וגלות. גלות, כותב בולניו – שבעצמו היגר עם מצ'ילה למקסיקו וממקסיקו לספרד – היא בדרך כלל עניין של בחירה: איש אינו מאלץ את הגולה לצאת לגלות. "במקרה הטוב, גלות היא בחירה ספרותית", כותב בולניו, "ובכך היא דומה לבחירה בכתיבה. איש לא מכריח אותך לכתוב. הכותב נכנס למעבדה מרצונו החופשי – מסיבות רבות, כמובן: משום שאינו רוצה למות, משום שהוא רוצה להיות נאהב, וכן הלאה – אך לא מכריחים אותו לכתוב". אכן, גם בולניו עשוי להסכים לכך שהבחירה להיות סופר שונה מבחירה בכל מקצוע אחר, אך שלא כמו אובידיוס, אין כאן גורל קבוע מראש, מוזות שמאלצות את המשורר לשבת ולחבר שירים: מדובר בבחירה.

וזוהי, אולי, הבחירה הקלה ביותר שהסופר יכול לעשות. קשות ממנה הן אלפי הבחירות האחרות, הקטנות, שכרוכות במלאכת הכתיבה. יעקב שבתאי, מגדולי הסופרים הישראלים, נודע כסופר שהתקשה להכריע, שיצר טיוטות על גבי טיוטות והתלבט שוב ושוב בין מילים, ביטויים וניסוחים. אחד מידידיו סיפר לי שיום אחד פגש את שבתאי ברחוב, וזה אמר לו: "אני פשוט לא יכול לבחור". אלמנתו, עדנה שבתאי, שופכת מעט אור על שיטת העבודה הבלתי-אפשרית של בעלה באחרית הדבר שכתבה ל"סוף דבר", הרומן שערכה יחד עם דן מירון וראה אור אחרי מותו של הסופר. שבתאי "שאף אל הניסוח המדויק, אל תכלית השלמות", והיא ממשיכה: "וכך נכתב הספר (שלוש פעמים בזו אחר זו) כשהוא מכיל בתוכו וריאצות רבות, אפשרויות שונות (קרובות זו לזו) של אותה יצירה. באביב של שנת חייו האחרונה, ביום הולדתו, התחיל את השלב האחרון של הכתיבה, שבעיניו היה קשה מכול – שלב הגיבוש הסופי, שבו בחר מכל האפשרויות את האחת, הנכונה, הסופית".

שבתאי מספרת שכשניגשה לעריכת הספר עם דן מירון, נאלצו השניים לקבל את ההכרעות במקומו של יעקב שבתאי – להעדיף גרסה אחת על פני חברתה; למחוק מילה אחת ולבחור באחרת.

שבתאי בחר, בסופו של דבר, ופרסם קובץ סיפורים נפלא ואת הרומן הבלתי-נשכח "זכרון דברים". אך לעיתים מגלה הסופר שיכולת הבחירה שלו מצטמצמת, כמעט נעלמת; הספר שהוא כותב מתחיל למרוד בו, הדמויות מתגלות כלא-ממושמעות, כבעלות רצון עצמי, לפעמים שונה מאוד מזה של מי שברא אותן. עמוס עוז המנוח תיאר זאת יפה בריאיון להלית ישורון שפורסם בכתב העת "חדרים" ושוב בספר "איך עשית את זה?". "אם אני כותב סיפור על שתי נשים וגבר או שני גברים ואישה, אחרי כמה דפים הם כבר עושים מה שהם רוצים", אומר עוז, ובהמשך ממתן: "זה לא שהוא או היא עושים מה שהם רוצים. הם מושכים לכיוון שלהם, ואני ממתן קצת כשאני חושב שהם משתוללים. אבל אני לא יכול להגיד להם תעשו את זה במקום את זה. אני לא יכול להגיד לאיש או לאישה בסיפור שלי: תראו, אתם תתחתנו. הם יגידו: מי שואל אותך?". ולבסוף, כשישורון שואלת שוב, בפליאה, האם הוא לא זה שקובע את הסיפור, את מהלך העלילה, משיב עוז בדרכו הציורית, ששמה לאל את כל התיאורים על בחירותיו של הסופר: "כמעט שלא", הוא אומר, "רק הברקסים אצלי, לא הגז".

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי