ארבעה בתים וגעגוע: שיחה עם משוררים צעירים

"וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים/   וּבָאַיָּלוֹת / וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?" זו תשובתה המוכרת של המשוררת לאה גולדברג לשאלה מהי נחיצותם של שירים ליריים (שירים שבמרכזם חוויית ה"אני" הסובייקטיבית – י.ש). שאלה זו, על נחיצותה של השירה, עודנה נשאלת ונענית בגרסאות שונות. את תשובתה היפה של גולדברג ניתן אולי להבין ככזו שמייתרת את השאלה: כתיבת שירה איננה דבר נחוץ, אך היא דבר נצחי, כי האדם תמיד מבקש לחתור לעומקי חייו, והשירה מאפשרת לו את החתירה הזאת.

 

ואולם, לא כל מי שכותב שירים ומפרסם אותם על קיר הפייסבוק שלו יוציא בסופו של דבר ספר שירה. האפשרות לפרסם שירים פה ושם ולזכות בתגובות אוהדות נהפכה אומנם לנחלת הכלל, אך היא גם נהייתה למסננת בכל הנוגע לכמות ספרי השירה שמגיעים לחנויות: מי שחפץ בפרסום יוכל להסתפק בשירים יחידים. הוצאת ספר היא כבר עניין מסובך בהרבה. ארבעה משוררים צעירים שעמדו במסע המפרך הכרוך בהוצאה לאור של ספר ביכורים עשו זאת גם הודות להוצאת פרדס, שנהייתה בשנים האחרונות לבית חם לשפע של משוררים בראשית דרכם. ב-3 באפריל, במסגרת "עונת הספרות", יתקיים ערב השקה לארבעה הספרים: "בזמן שחיכיתי לשמש" לאלנתן מיה, "איך עושים תהום" לאבישי חורי, "יבוא" לרוני אלדד ו"קידת העולם" לצופיה הרבנד.

 

 

הספרים "בזמן שחיכיתי לשמש ו"איך עושה תהום" מהדהדים שניהם מסע שהתחיל בבית דתי והסתיים באורח חיים חילוני. שניהם נמנעים מלקרוא לעצמם חוזרים בשאלה, אך העיסוק באמונה ובהלכה נוכח בשיריהם. לא פחות מכך מורגשת נוכחותו של אלוהים כזה שאי-אפשר איתו, אבל גם אי-אפשר בלעדיו.

 

יש קשר בין השירה ובין תהליך הפרידה מאורח החיים הדתי?

"אצלי כן. התחלתי לכתוב שירה בגיל מאוחר יחסית - 24", מספר אלנתן מיה. מיה, 36, מכהן בימים אלה כמנהל מכינת הנגב במדרשת שדה בוקר החילונית. לעומת משוררים רבים, שמוציאים את ספרם הראשון בשנות ה-20 לחייהם, הוא אכן חיכה לא מעט. "כדי להוציא את הספר, הייתי צריך לעבור הרבה. אבא שלי תמיד אמר לי שאני מתבגר מאוחר. איך שאני מבין את עצמי, השירה הייתה חלק מתהליך ההתבגרות שלי, שהתחיל למעשה בגיל 23, כשיצאתי מבית ההורים והתחלתי להדריך בבית ספר שדה סוסיא בדרום הר חברון. שם גיליתי את המדבר. החיבור אל המדבר הייתה חוויה של התאהבות שטבעה בי חותם. ידעתי שאחזור אליו לחפש בו בית. שם התחלתי את המסע שלי לעצמאות. בשלב הזה, פחות או יותר, גם התחלתי לכתוב".

 

המחשבה שהשירה היא מעין מקל נחייה למי שרוצה לגלות את הדרך שעוד מחכה לו מופיעה גם אצל אבישי חורי, 26, מדריך לרכיבה טיפולית בירושלים שהיה בעברו תלמיד ישיבה, עיתונאי ורועה צאן. בניגוד ל"בזמן שחיכיתי לשמש", שאור זריחה רך מאפיין הרבה משיריו, מצייר "איך עושה תהום" תמונה כהה יותר, פעמים רבות אפלה, של מי שהבית שבא ממנו אילץ אותו להסתיר את נטיותיו ולהישאר שנים ארוכות בארון.

 

 

"מבחינתי, לשירה יש נטייה להקדים את המציאות", מספר חורי, "המשכתי לברך על אוכל שנים אחרי שיצאתי בשאלה, אבל הבנתי שאני מתגעגע לאלוהים רק אחרי שניסחתי את הברכות האלה כ'פְּתִיתֵי לֶחֶם עַל שְׁבִיל / שֶׁאוּכַל, אִם פַּעַם אֶרְצֶה, לַחֲזֹר אֶל בַּיִת שֶׁפּוֹרַרְתִּי'. חידשתי את הקשר עם אבא שלי אחרי נתק של שמונה שנים, ולא הצלחתי לבכות את הסיטואציה הזאת עד שהיא יצאה ממני בצורת שירים. השירים האלה לימדו אותי על טיב הבית שבאתי ממנו יותר מעשר פגישות אצל פסיכולוג".

 

אז הכתיבה יכולה גם לרפא?

"אני מרגיש שלשירה יש כוח להתמיר אירועים, לפענח אותם, להיפרד מהם. היא ערוץ כמעט ישיר אל הנפש. כך גם שם הספר, שהוא ציטוט מתוך השיר, שמתאר מסורת משפחתית שאני מקווה מאוד לגדוע: 'הַאִם אֶגְמֹר כְּמוֹ אַבָּא / שֶׁבַּסּוֹף לֹא נָשַׁם כְּבָר מֵרֹב אַרְגָּזִים / אֲשַׂחֵק עִם הַיֶּלֶד / 'אֵיךְ עוֹשָׂה תְּהוֹם?'. עם הזמן השורה 'איך עושה תהום' הלכה והתבררה ככותרת די קולעת לשאלה שהספר שואל; הספר עוסק לא מעט בפער שבין השלם לגדוּע, בְּחללים שנולדתי אליהם או בכאלו שנבקעו אחריי. ייתכן שבסופו של דבר, מה שתהום עושה זה לָשיר".

 

להשאיר שירים על גדת הנהר

 

אולי גם הנקודה שבה אפשר היה לעצור ולומר, "עכשיו הספר יוצא", יכולה להיות מעין אבן בוחן לעוצמתו של תהליך הכתיבה, שעזר לכותבים להגיע "הביתה". מיה, שהיום חי בשדה בוקר ומחנך במדרשה חילונית למנהיגות, מרגיש שכתיבת השירה לאורך השנים הייתה פעולה פיזיותרפית של ממש. "הייתי צריך ללמד את עצמי להשתמש באיברים שהיו לי, אבל לא ידעתי איך להפעיל אותם. היו לא מעט רגעים של בדידות בתוך השינוי שיצאתי אליו. באחד השירים הראשונים בספר אני כותב, 'הָעוֹלָם נִסְגָּר כִּתְרִיס / מְפַנֶּה אֶת כֻּלָּם / לְהַדְלִיק נֵרוֹת / בְּתוֹךְ בֵּיתָם. / עֶרֶב שַׁבָּת הוּא קַו / פָּרָשַׁת הַמַּיִם שֶׁל חַיַּי'. התחלתי לנסות להפוך את הבדידות מרגש קשה, כבד ושלילי למרחב גופי, רחב ויציב. כשהתחלתי גם לנסח את עצמי בשירה, הרגשתי שהיא מנכיחה את האלוהים בחיי. המציאות היא חומרית וסופית מאוד, והשירה הצליחה להכניס לתוכה מרחב אינסופי. היום אני מבין שהניסוח של חיי בשירה אפשר לי לברוא מחדש את אלוהים בתוך העולם שלי, כי נראה שהייתי זקוק לו. השירה עזרה לי לגבש מחדש את עצמיותי, הפעם בשפה חילונית".

 

המגע עם האלוהי באמצעות כתיבת שירה אינו מאפיין רק את מי שעזבו את הדת ומחפשים קיום רוחני מחודש בחייהם. גם אצל צופיה הרבנד ורוני אלדד מתקיים מפגש אינטנסיבי עם אזורים רוחניים, אלא שאצלן המושגים החוזרים לקוחים פחות מעולם ההלכה ויותר מעולמן של מי שנעשו אימהות לילדים רכים. כפי שכותבת המשוררת חדווה הרכבי בשיר האהבה לבנה, "והנדיר הזה, כאילו עשוי מחומר אחר", כך הרבנד ואלדד כותבות שירים שעל אף השוני הבולט בפואטיקה שלהם, בוקעת מתוכם תחושה חזקה של מי שנוגעות כל הזמן במוחשי ובמופשט גם יחד.

 

"אני מסכימה מאוד עם האמירה של אלנתן בנוגע לנוכחות הנשגב בשירה", אומרת צופיה הרבנד. הרבנד, 32, משוררת דתייה, בעלת הסטודיו עפעף לעיצוב ספרים, מתגוררת באפרת ואם לשלושה ילדים. "שירה הרי עשויה מהחומר הכי פשוט ויומיומי שלנו – המילים - אבל האמנות הופכת את המילים לחומר אחר. בשבילי זאת דרך להגיע למקומות גבוהים או עמוקים יותר. לכן גם קראתי לספר שלי 'קידת העולם'. זהו ציטוט מתוך שיר: 'אֲנִי קַדָּה אֶת קִדַּת הָעוֹלָם/  וְאַפִּי נוֹגֵעַ בִּקְצֵה הַדֶּשֶׁא / חַיִּים מִתְעוֹרְרִים: / יְלָדַי, הַרְמוֹנְיַת אֵשׁ / אִישִׁי הַמִּתְלַחֵשׁ / זִמְזוּם חֲרָקִים בִּמְחִלּוֹת הָעֹמֶק / לַבַּת הָעוֹלָם בְּלִבִּי'. אני חושבת שהעולם כל הזמן בתנועה, ואני, בתור אישה ואדם, יכולה לנוע איתו ובתוכו, וכך להתאחד עם התנועה הקוסמית הזאת ולהיכלל בה, והגעש של העולם הוא גם געשי שלי".

 

 

להתמקד בקטן כדי לראות דרכו את הסיפור השלם?

"כן. הכתיבה שלי עוסקת לא מעט בזוגיות ובהורות. אלו חומרים פשוטים שמהם עשוי היום יום שלי. אבל מתוך התא המשפחתי והאישי מתגלה לי הבנה רחבה יותר על העולם כולו", היא אומרת, "הכתיבה באה מתוך הבנה שאם את מתקרבת ללב הדברים ושוהה בהם, כמו בהתבוננות של ילד מתפלא, את חיה באמת". 

 

"אני חושבת שזה אחד הכוחות הגדולים שיש לשירה", מוסיפה רוני אלדד, 36, מבקרת אמנות וספרות שמתגוררת בירושלים, גם היא אם לשלושה ילדים. "השירה מאפשרת להתבונן במציאות במין מבט תת-עורי. מרגע שהתרגלתי למבט הזה, קשה לי מאוד לוותר עליו. הבית, הזוגיות, הילדים - זאת רקמה חיה מאד שהולכת ומעמיקה -והכתיבה מחייבת אותי להפנות מבט אל התפרים, להתחקות אחרי החוטים וללמוד. זאת פעולה שיש לה כוח גדול בתוך האינטנסיביות של החיים, ואילולא היא, נדמה לי שהייתי מרגישה אחוזה בתוך היומיום עד קצותיי". 

 

אצלך ניכר מאוד שהכתיבה שלך נטועה בהווה, בתוך האימהוּת. כתבת שירה לפני שנולדו הילדים?

"כתבתי, אבל כמו בסיפור על ריש לקיש ור' יוחנן בנהר, אחרי שריש לקיש מקבל את הצעתו להפוך מדבר לדבר, מספרים שריש לקיש רצה לחזור לאסוף את בגדיו הישנים מגדת הנהר ולא היה יכול. נדמה לי שזו ההרגשה שליוותה את הבחירה להשאיר את השירים הקודמים על גדת הנהר השנייה. במובנים רבים, העבר שלפני האימהות כבר לא נגיש לי, ושירים שכתבתי מתוכו הם נשל, ולא הייתה דרך אמיתית להכניס אותם לספר בלי להרגיש שהם חורגים מאוד. ומצד שני, ההווה מפעפע כל כך בכל השכבות ולא משאיר מקום לכלום מלבדו, אז אין וקום, ושירים חדשים ממשיכים להיכתב כל הזמן".

 

 

העיסוק בהווה הביתי, הדחוס כל כך, מעורר אצלכן לפעמים גם התנגדות או מחשבות על החוץ?

"הבית הוא מרחב של ביטחון ובסיס", אומרת הרבנד, "ובכל הנוגע לשירה, לפעמים הביטחון הזה מעורר אותי ליצור דווקא כסוג של התנגדות לשגרתי, ליומיומי, לרגיל. אני מנסה לתפוס הבלחות של קרני אור שאומרות משהו גדול יותר".

 

"אצלי החוץ מופיע לעתים כסמל למצב הצבירה הקודם, נטול האחריות", מוסיפה אלדד,"באחד השירים יש משפט שאומר– 'וּמָה / בֵּין הָרָצוֹן לְהַפְלִיג בִּדְבָרִים הַחוּצָה הַחוּצָה/ וּבֵין הַהַחְלָטָה לְהַקִּיף אֶת הַגּוּפִים שֶׁלָּכֶם כְּגַלְגַּל / לִהְיוֹת כְּלוּם מִלְּבַד חֹמֶר מְבוֹדֵד/ וּבֵין הָרֵאוֹת הַמִּתְרוֹקְנוֹת מִבְּדִידוּת אוֹתוֹ הַחֹמֶר בְּדִיּוּק'. יש צמא להפליג החוצה, שמלווה תמיד בענן של אשמה ובתחושת הודיה בהולה ומהירה, כפויה כמעט, על כל הטוב הזה שזכינו בו, שהוא אינו מובן מאליו". 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

Model.Data.ShopItem : 0 8