פנֵי יתומים: מה השירה חושפת על היתמות?

שנה לפני יום הולדתו ה-60 כתב חיים נחמן ביאליק את "אבי". "לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי", נפתח הבית השני של השיר, המוקדש כולו לתיאור היתמות הפרטית של המשורר הלאומי. בן שש היה ח"ן כשהתייתם מאביו, וכך כתב בהמשך אותו השיר: "בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,/ בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,/ לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח".

 

בוגר להפליא, על סף גיל פרישה, כותב ביאליק על אב שכמעט לא הכיר: "דְּמוּתוֹ צָפַנְתִּי בִלְבָבִי, אֶקְרָאֶנָּה וְהִתְיַצָּבָה". והפסיכואנליזה, תורת הנפש, תאמר כנראה: לא בכדי. "המילים, השפה, השפה היצירתית – כרוכות בלא התר באובדן", מסבירה ד"ר מירב רוט, פסיכואנליטיקאית העוסקת בספרות ומחברת הספר "מה קורה לקורא".

 

הפסיכואנליזה מנהלת דיון ער עם הספרות. פרויד, אבי התורה, היה קורא פרוזה אדוק. רבים מן הרעיונות היסודיים של הפסיכואנליזה נוסחו מתוך קריאה מעמיקה ביצירות ספרותיות. גם הספרות בתורה מצאה במחשבה הפסיכואנליטית בת שיח מפרה, ובעשורים האחרונים הדיון הפסיכו-פואטי הוליד אינספור רעיונות מאירים.

 

 

קריסטבה (תצלום מתוך ויקיפדיה)

 

ז'וליה קריסטבה, בלשנית ופסיכואנליטית, כתבה על השירה – "הפרוזודיה, אותה שפה שמעבר לשפה" – כי היא מאפשרת מגע מרפא עם אובדן ועם מי ומה שאבד. רוט מסבירה שהמילה הראשונה נשמעת כמפלט מההכרה הכאובה שאימא איננה. "המילים נולדות מתוך הבקשה, ואנחנו מבקשים את מה שאינו מצוי, או שנחווה כלא-מצוי. המילה 'מוצץ' נשמעת רק כשצריך להצביע ולומר – כמבקש. והמילה 'אימא' נשמעת מתוך ההכרה שאימא רחוקה".

 

ומה יש קודם לכן? 

"קודם לכן ישנה חרדה מנפרדות ופנטסיה של אחדות, פנטסיית גן עדן שאנחנו אחד עם אימא ושאימא מבינה אותנו באופן בלתי-אמצעי".

 

כלומר, אימא מרגישה את מה שאנחנו מרגישים?

"האם או ההורה אמור להכיל עבורנו את הרגשות ואת החוויות, וכשהאם מגיבה בהתאמה למשאלת התינוקת מבלי שזו דיברה, זה מייצר אשליית אחדות והבנה ללא מילים. התינוק לומד לדבר בעקבות ההכרה בנפרדות שלו, במרחק שבינו ובין אימא, במרחק שבינו ובין התודעה שלה. אם נחשוב על זה – בזה כשלעצמו כבר יש אובדן ועבודת אבל. וכשיש חוויה ממשית של יתמות ומאבדים הורה, היא חוזרת אל האובדן הראשוני הזה. היכולת לכתוב על כך משחזרת ופורקת את הקשר המוקדם להורה אל הדף ואל הכתיבה".

 

 

קריאה נוספת: "הרוח החיה של היתומים"

 

תסבירי לי, בבקשה.

"הקורא, הממשי או המדומיין, הוא נמען. אבל הוא לא רק נמען; בהיותו נמען, הוא גם תחליף לדמות האבודה. אם האימא מחזיקה בשביל התינוק את התחושות שלו, אז הכותב מערה אל נפשו הווירטואלית של הקורא המדומיין שלו את הרגשות ואת החוויות שהוא כותב עליהן. הכתיבה מוצאת מקום לחומרים הכמוסים של העולם הפנימי: להיסטוריה המוקדמת, למכאובים. הכתיבה מייצרת מֶכָל לחוויה נפשית. ולמעשה, היוצר שכותב שיר או סיפור – בעצם כותב לתוך האינסוף. אינסוף במובן המתמטי. כיוון שהיצירה תישאר גם אחרי שהיוצר ימות, מספר הקוראים הפוטנציאליים שלה חסר שיעור. אינספור קוראים שימשיכו לעבד את החוויה שאצורה ביצירה".

 

אז הכתיבה היא תיקון?

"ביותר ממובן אחד. היא תיקון במובן הזה שהיא הזדמנות להכלה ולעיבוד, והיא תיקון גם באפשרות למסור עדות: לספר את הסיפור. הקוראים שקוראים ויקראו מייצרים המשכיות חשובה תמיד, חשובה במיוחד לאור חווית הקטיעה של האובדן".

 

ובכל זאת, זו פעולת תרגום מורכבת: האובדן והנפש הינם ערטילאיים ומופשטים, והכתיבה נעשית – הלכה למעשה – בשורה, על קו לינארי.

"בהחלט. חלק מהריפוי שבכתיבה היא גם נתינת הצורה לנפש שהגבולות בה פרומים לאין סוף ואין לה צורה. בכתיבה את יוצרת קונטור, קו מתאר שתוחם את הכאב. אותו המקום שממנו אנחנו מניחים מצבות, מקימים אנדרטאות, מקבל מענה בכתיבה. יש משהו במבנה התחום שמעניק לאבל חסר השיעור גבול. כך הוא גם מפר את הבדידות וגם מזכה אותנו בצורך בהנצחה".

 

השירה היא הכתמה

 

סקירה מהירה של מדף השירה העברית תגלה יותר מאנדרטה אחת. כמו ביאליק, גם יהודה עמיחי כתב שיר געגוע שכותרתו "אבי". גם יתמותם של אבות ישורון, יאיר הורוביץ, נורית זרחי ויונה וולך נוכחת בשירתם. לא כל מי שמתייתם פונה אל השירה, ואף על פי כן, כמה מן השירים הזכורים ביותר בעברית הם שירי יתמות. האב המת הנוכח-נעדר של דליה רביקוביץ' מפרנס רשימות ספרותיות ומחקרים ענפים כבר כמעט שבעה עשורים. יותם ראובני, מבקר שירה ובעצמו משורר שיתמותו מופיעה בשיריו, מציין את אחד משיריה הזכורים ביותר של רביקוביץ:

 

"מספיקה השורה 'עומד על הכביש בלילה'. שורה אחת שפותחת את השיר ומייד מעוררת הזדהות. כשיש הזדהות, השירים נצרבים. וכשמדובר במות אם או אב, אז בוודאי קל להזדהות, כי לכל אחד יש אימא ואבא שמתו או מתעתדים למות בזמן זה או אחר. אמי שלי מתה כשהייתי בן שבע. זו יתמות חריפה שמשפיעה על כל החיים. לכן אני שב וכותב. לכתיבה קל לעסוק ביתמות, כי מילים מעוררות רגשות".

 

 

דליה רביקוביץ. האב המת נוכח-נעדר בשיריה (צילום: פלאש90)

 

מילות השירים של ראובני כתובות עברית – שפה שאינה שפת האֵם של ראובני ושאמו לא קראה. "עברית", הוא אומר, "היא שפת השירים שלי והיא גם שפת החלומות".

 

גם פנחס שדה, משורר אחר, יתום אחר, חולם על האֵם. שדה חולם בשתי לשונות: העברית, שפת הכתיבה; והיידיש - שפת האם - השפה שבה האימא דיברה ושרה. הקינה כפולה גם היא. קינה על האימא שאינה, וצער על היעלמו של המרחב החלומי שבו המשורר פוגש-לא-פוגש בה:

 

"לוֹ אַךְ יָכֹלְתִּי, לוֹ אַךְ יָכֹלְתִּי לָשׁוּב אֶל הַחֲלוֹם שֶׁחָלַמְתִּי לִפְנוֹת בֹּקֶר./ נַעֲרָה צְעִירָה, יָפָה בְּיֹפִי זָר, שָׁרָה בַּנּוֹף שֶׁל אוֹר. וְהִיא הָיְתָה אִמִּי./ אַךְ בְּזִכְרוֹנִי לֹא נוֹתַר מְאוּם זוּלַת הַמִּלִּים: אֵיךְ זינג וִי א פייגאלע./ אֵיךְ זינג וּוִי א פייגאלע. אֵיךְ זינג וּוִי א פייגאלע. אֲנִי שָׁרָה כְּמוֹ צִפּוֹר...".

 

בחיבורו "פירוש החלום" פרויד משווה בין חלימה וכתיבה ובין החלום והטקסט הספרותי; אבל מה אִם האֵם השרה של פנחס שדה יודעת משהו נוסף על אפשרויות שונות שמעמידות סוגות ספרותיות שונות? "הפרוזה והשירה הן מדיות שונות", מבחינה מירב רוט, "הפרוזה מאפשרת לעשות מסע, והשירה היא הכתמה. היא כדמעת דיו. דווקא בגלל הצמצום שבה, השירה מחזיקה את החידתיות שתואמת את החוויה הפנימית, זו שלא באמת ניתן לספר עד תומה, ושגם פרוזה בת אלף עמוד לא תביא למיצוי.

 

 

"ב'גילוי וכיסוי בלשון' ביאליק מתאר את המשוררים כמי שלוכדים את התהום הקיומית משום שהם מי שעושים בלשון שימוש מחודש ומחדש. ביאליק אומר שהמשוררים הם שמחזירים את המילים לכוח הראשוני שלהם".

 

כוח ראשוני, כמו בפעמים הראשונות שקראנו לאימא.

"ועכשיו בשיר, כמו בקריאות הראשונות אל ההורה, אתה זה שנותן לאימא שם. או לאבא. כלומר אתה גומל להם, להורים שנתנו לך שם. זה אקט מרפא שמגלה כי כוחות הבריאה והשִיוֹם של ההורה מצויים בפנים, בתוכנו. השפע הזה והיכולת הזאת מהדהדים אל החוץ, כי הכותב נותן צורה להורה האבוד, אבל הוא גם נותן מילים לקוראים. גם כלפי הקוראים הוא נדיב.

 

"המשורר שמתייתם וכותב שיר עוזר לנו לקבל את זה שיש אובדן, כי הוא כבר הכיר בזה שיש אובדן, העיד על זה, והוא מאפשר לנו להתאמן, לעשות את אומנות האבל של הקורא. המשוררים הם מורי דרך שלנו, אבל הם גם נדיבים כלפי עצמם, משום שברגע שאתה כותב ומפרסם, אתה יודע שאתה לא היתום היחיד בעולם. הקוראים הפוטנציאליים שלך גם הם איבדו, מאבדים, מעבדים ויעבדו. יש בזה אקט קיומי אחר לחלוטין משתיקה. מלכתחילה, ביצירה יש שותפות גורל".

 

לחם חוקם של הספדים

 

שותפות גורל עם הקוראים, אבל לא רק איתם. "כשנפגשתי עם הספר "נרות נץ החלב" של אגי משעול, קיבלתי זעזוע מוח", מעידה על עצמה המשוררת והעורכת שרי שביט, "זעזוע מוח במובן המטאפורי, והטוב, של המונח. זהו קובץ שלם של שירים שרובו ככולו עוסק בפרידה מהורים ומבית. קראתי את הספר בנשימה אחת, והתמלאתי בהשראה ובהזדהות מכאיבה עם כל אשר כתוב בו.

 

אבל באופן מפתיע, לאחר הקריאה, נשמתי לרווחה. הנה באה אגי משעול, כאן ממש על מדף הספרים שלי, קרובה כל כך, בעברית נהירה כל כך, וכותבת על היתמות שלה בצורה כנה וישירה. הספר שלה נשלח כמו גלויה למעני. גלויה שעליה כתובה מילה אחת: 'מותר'".

 

ספר השירה של שביט, "ומה יש עוד", מכיל גם הוא שירים על יתמותה הפרטית. "הדבר המשונה והמפעים ביותר שקרה לי מאז שהתחלתי לפרסם שירים בנושא יתמות הוא שהתחלתי לקבל מכתבים, סרטונים ותמונות מבתי קברות. התברר שלא מעט אנשים הקריאו את השירים שכתבתי לאמי המתה בהלוויות של האימהות המתות שלהם עצמם.

 

"הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לי אי-פעם הוא שטקסט שכתבתי ביני ובין עצמי ובחרתי לפרסם ישמש לחם חוקם של הספדים. אבל עם השנים הבנתי שדווקא כאן נעוץ הפתרון. הרי הוריי מתו לפני שנים ממחלות קשות, והמוות, במלוא כובדו, ריחף מעליי ומתחתיי ומכל צדדיי מאז ומתמיד. אבל בזכות השירה, במקום 'לסחוב' את הקברים הכבדים האלה על הגוף כל הזמן – פתאום נוצר בשבילם מקום מוגדר, סדור, שחור על גבי לבן.

 

"ברגע שהבנתי שהמילים שלי כעת שייכות לכולם, אם ירצו בהם - יתומים או לא – האובדן הפרטי נהפך לפחות ופחות רלוונטי. זה אפילו הוריד ממנו כובד. מבחינתי, השירה היא לומר את האמת. האמת על היתמות, על עצב אינסופי, על בדידות ועל לבדות. ואם האמת הזאת משחררת אחרים או אותי, הרי לנו נס".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8