אבות השנה: הרלוונטיות של הטקסט הקדום לחיים שלנו

בואו נדבר רגע על "כיפה אדומה", הטקסט שאלוהים יודע איך הוא נהפך לקלאסיקה. יחסית לאגדה הזאת, אפילו יובל המבולבל נראה כמו חומר טוב, חינוכי ומעודן לגדל עליו ילדים. כל זה נשמע מוזר אפילו יותר כשמגלים את הנוסח המקורי של הסיפור. "הנוסח הכי עתיק הוא נורא ואיום, קניבלי ממש", מספרת פרופ' זהר שביט, ראשת התוכנית לתואר השני במחקר תרבות הילד ונוער באוניברסיטת תל אביב. "הזאב מגיע, חותך את גופה של הסבתא, מניח את הבשר על המזווה ומערה את הדם שלה לבקבוק יין – לא משהו שנרצה לספר לילדים לפני השינה. לעומת זאת, הגרסה של האחים גרים כבר חינוכית, והנוסחים המודרניים מגוננים, מפני שאנחנו נוטים היום לגונן על הילדים. הזאב אינו טורף את הסבתא כי היא מתחבאת בארון, ואפילו בזאב לא פוגעים".

 
את התאמת המעשייה לערכי המודרנה חותמת פרסומת לבושם בניחוח פמיניסטי שיצר בית האופנה הצרפתי שאנל. בפרסומת נהפכת כיפה אדומה מילדה עם קפוצ'ון לדוגמנית-על, וזו מכניעה את הזאב באמצעות תנועת אצבע אלגנטית בלבד. פרופ' שביט תדבר גם על הטרנספורמציה הזאת במסגרת ערבי "אבות 2019" בבית אבי חי, סדרת הרצאות שתבחן את החיבור בין התכנים המסורתיים של פרקי אבות לחברה הישראלית בת זמננו. מתברר שגם השינויים במושג הילדוּת, אלה שעומדים ביסוד השינויים שחלו בגרסאות השונות של "כיפה אדומה", נרמזים במסכת המדוברת. בפרק ג' מציין רבי דוסא בן הרכינס כמה דברים ש"מוציאין את האדם מן העולם", ובהם יין שנלגם בצהריים ושיחה של ילדים. איך לומר בעדינות, לא בטוח שסופר נני הייתה רואה את הקביעה הזאת בעין יפה.

 

 

"אפשר להבין את המשפט הזה בדרכים שונות", מציינת שביט, "כפשוטו, הוא עשוי לומר שהילדים משגעים את האדם. הדרך השנייה מתאימה לאמירה שלפיה ''Children should be seen, but not heard – וזוהי תפיסה ששלטה בעולם עד מלחמת העולם הראשונה, אולי אפילו מלחמת העולם השנייה. בתפיסה הזאת החברה כבר מכילה את הילדים, אבל דורשת מהם ריסון וצייתנות, ערכים שונים מאוד מן הנורמות המקובלות היום בחינוך הילדים. ויש דרך שלישית להבין את המשפט הזה, והיא הפוכה לחלוטין. שיחת הילדים מוציאה אותנו מן העולם כי אין דבר מענג יותר, כי אנחנו "עפים" עליהם והם גורמים לנו לאושר בלתי-רגיל. ובאמת, כמו יין בצהריים, זה דבר נהדר שיכול לגרום לנו לשקוע לשנת צהריים טובה, ואחר כך לקום חדשים".

 

חושׂך שבטו שונא בנו

 

ואם לזאב שבלע את הסבתא כבר התרגלנו, הרעיון שפעם לא ממש הבחינו בהבדל בין ילדים למבוגרים הוא כבר צפרדע שהרבה יותר קשה לבלוע. "החל מאמצע המאה ה-17 הולכת וגוברת המודעות בתרבות המערבית לכך שהילד הוא ישות שונה מן המבוגר, בעל תכונות שבעינינו היום הן מובנות מאליהן", טוענת שביט, "אבל כשאתה מסתכל על ציורים מוקדמים יותר של ילדים, אתה רואה שפשוט ציירו אותם כמבוגרים קטנים. בציורים מוקדמים רבים ישו מוצג כמבוגר בממדים קטנים יותר, כמו ב'מותק הילדים התכווצו'".

 

במאה ה-17 ציורי ה-"Putti", שבמרכזם מלאכים קטנים ועגלגלים, היו מאוד פופולריים. כסמל של טוהר ונאיביות, הם כבר החלו להזכיר ילדים כפי שנהוג לראות אותם היום. "כל הציור האירופי עתיר בפּוּטִי", מציינת שביט, "ומכאן מתחילה להתפתח תפיסה שלמה של הילדות; בהתחלה רואים בה מקור של עונג, ולאט לאט הכנסייה מתחילה לשים לב לכך. תשומת הלב למתיקות של הילד הפכה אותו גם למקור של התפעמות מהתכונות שלו, מה שדומה מאוד למה שאנחנו מכירים היום - התפיסה של הילד גם כמקור לשעשוע. התפיסה הזאת נתפסה בהדרגה כמשחיתה. הכנסייה נכנסה לתמונה, ומאותו רגע אמללו את הילדים. לפי הנצרות, בנפילה של אדם הראשון חטאנו כולנו, ולמעשה כל החיים שלנו צריכים להיות תיקון של החטא הקדמון. לכן צריך לחנך את הילדים ביד חזקה ובזרוע נטויה. נטמעה גם התפיסה ש'חושׂך שבטו שונא בנו'. היו מתעללים בילדים כדי לאלף אותם. התקופה הזאת הגיעה לסיומה אחרי מלחמת העולם השנייה, כשבא צורך בתיקון הגדול ובהפיכה של הילדים לעתיד שלנו. התחילה אז לחלחל ההכרה שעשינו דברים איומים, ועכשיו צריכים לתקן אותם, והסיכוי שלנו הוא בדור הבא".

 

במקום שאין אנשים השתדל להיות איש

 

מאז השקתה, סדרת "אבות" בהובלת פרופ' אביגדור שנאן גלשה מהמסכת התנאית לנושאים מפתיעים אפילו יותר מאגדות האחים גרים; למשל, הפליטים בסוריה. "הרעיון הוא בעצם לעסוק בפרקי אבות בתקופה הזאת שבין פסח לשבועות, התקופה המסורתית שבה נהוג ללמוד ביהדות את המסכת", מסבירה תמר שטמפפר, אחראית תחום העיון ולוח השנה העברי בבית אבי חי, שערכה השנה את התוכנית עם רואי רביצקי. "גם אם הטקסט הוא קדום, הרלוונטיות שלו לחיים שלנו היום היא מפתיעה. אם היינו לומדים את מסכת סוכה, נאמר, היינו צריכים לעשות די הרבה עבודה כדי להסביר למה הנושא של איך בונים בית ארעי קשור לישראל של 2019. בפרקי אבות היו מקרים שעשיתי עבודה הפוכה: לקחתי נושא שבער בי, ומצאתי איך המשנה ב'אבות' מתייחסת אליו. בשנה שעברה הרגשתי שחייבים לעסוק בנושא הפליטים מסוריה, וחיפשתי משנה שתתאים".

 

אז היא מצאה את הציטוט הידוע שגורס כי "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (אבות ב', ה'), והזמינה את הרב שיבי פרומן – פעיל חברתי שיזם איסוף המוני של אוכל, תרופות ובגדים מישראל אל הסורים שמעבר לגבול. "אני מרגישה שנושא כזה הוא לא רק מוסרי, אלא יהודי", קובעת שטמפפר. "בעיניי, להיות יהודי זה לא לדאוג רק לשמירת שבת במרחב הציבורי, אלא גם לסורים שמעבר לגדרות".

 

משתתף נוסף בסדרת "אבות 2019" הוא פרופ' מיכאל וולפה, ראש החוג לקומפוזיציה ולניצוח באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים וזוכה פרס אקו"ם על מפעל חיים במוזיקה. קשה לפספס את החום שקורן ממנו כשהוא מדבר על מסכת אבות, רגש עמוק שכמעט מתחרה בכבוד שהוא רוחש למוזיקה. "אני חושב שמסכת אבות כולה היא מסכת של אהבה, אהבת הבריות, שמלמדת אותנו התבוננות של חמלה", מתפייט וולפה. "היא לא מסכת הלכתית ולא מסכת מחייבת; להפך – היא כולה חירות. ואף על פי שזהו טקסט שאינו מחייב חוקית, עדיין מתייחסים אליו באיזשהו אופן מקודש. בעיניי היא מתחברת יותר להלך הרוח של שירת תור הזהב בספרד מאשר למשנה או לתלמוד, למשל, במובן הפתוח. יש בה חירות מחשבה; היא לא מצומצמת. מלבד זאת, היא מובנת מאוד, ועל כן היא גם מתחבבת על אוכלוסיות רבות. רובה בעברית, בניגוד לתלמוד הבבלי, שבשבילו צריך לדעת ארמית".

 

סייג לחוכמה שתיקה

 

באופן מפתיע, אולי, למי שהקדיש את חייו לחקר ולהוראת צלילים, פרופ' וולפה יתחבר למסכת אבות דרך פסוק מפורסם שמקדש דווקא את השקט: "סייג לחוכמה שתיקה" (אבות ג', י"ג). "המוזיקה בעצם משלבת בתוכה דיבור ושתיקה", מלמד וולפה, "יש בה משהו עמוק מאוד: היא דיבור כי היא לשון, והיא שתיקה כי אין בה לשון במובן המקובל. המשמעויות שהיא טומנת בחובה הן לא מילוליות; זאת לשון בלי מילים. היא שפה בצלילים, ובכך היא מבטלת את מגדל בבל הגלובלי, מפני שצלילים כולם מבינים - מי יותר ומי פחות - אבל כולם קשובים אליהם. ועל כן, בהיותה כזאת, מתקיימים בה כל כלליה היסודיים של מסכת אבות. בטכניקת הכתיבה של מוזיקה, בעיצוב הסגנון, במידת העידון או האי-עידון, במידת ההליכה לתקשורתיות מוגזמת או ההליכה לאי-תקשורתיות מוגזמת. אלו דרכים לבטא משהו שהוא לא-מילולי. אם מישהו ידבר איתי סינית, אני לא אבין כלום. אבל אם הוא ישיר לי מנגינה סינית, אני אבין את המנגינה".

 

 

טיפים למוזיקאים. פרופ' מיכאל וולפה (צילום: מעוז ויסטוך)

 

 

נוסף לזאת, וולפה רואה בפסוק המדובר טיפ חשוב למוזיקאים: שלטו בעצמכם. "במוזיקה יש לפעמים נטייה להתאהב בחומר, ואז החומר מתחיל לקמפז את עצמו", הוא סובר. "מרוב הנאה, המלחין מאבד שליטה על החומר, ואז אנחנו יכולים לקבל מה שהרבה פעמים אנשים מגדירים כקיטש וכחופר. מנגינה יפה, אחלה מנגינה, אבל חזרת עליה מלא פעמים, ואם כבר בבית הראשון כל התזמורת ניגנה, מה תעשה בבית השלישי? שתיקה במוזיקה היא לדעת איך אתה משתמש באמצעים שלך באופן מובנה. וזה רלוונטי גם למאזינים: סוף של יצירה, נגמרת המוזיקה - לא חייבים למחוא מיד כפיים; אפשר לתת למוזיקה רגע לשקוע, להדהד".

 

באותו הקשר וולפה משחרר פה הצהרה מפתיעה: מי שיקרא את מסכת אבות יהיה מוזיקאי טוב יותר. את הטענה הזאת הוא מבסס על פסוק נוסף שמפרט שלל דברים שמוציאים את האדם מן העולם, בדומה ליין של צהריים ושיחת ילדים: "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ב', י"א). "יש איזשהו יוצר שכל עניינו הוא רק בפרסומו, והוא מקנא בחבריו שהצליחו. אני הייתי גם שם. כל אמן היה לפחות כמה רגעים במקום של הקנאה", מודה וולפה. "ואז מה קורה? יש לו עין הרע. הוא שמע משהו טוב, והוא אומר – 'מה, זה לא שווה שום דבר'. או שהוא לא אומר את זה, אבל רואים שהוא אדום ומתכרכם. אחר כך, כשהוא יכתוב את המוזיקה שלו, איזו מוזיקה הוא יכתוב מנקודת מוצא כזו? העין הרעה תוציא אותו מהעולם של היצירה. באותה מסכת יש משנה יפה מאוד שאומרת 'כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. וכל אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם'", הוא מוסיף. "אפשר להחליף את המילה 'אהבה' במילה 'מוזיקה'. אם המוטיבציה שלך ביצירת המוזיקה תלויה בדבר כלשהו, עוד מעט הדבר שבו היא תלויה ישתנה. תשתנה האופנה, ישתנה מצב הרוח, ישתנו כלי הנגינה, והמוזיקה שלך לא תשרוד.

 

 

"אבל יש מוזיקה שאינה תלויה בדבר, כמו הניגונים התעיקים שאנחנו שרים בתפילה, או כמו סימפוניה של בטהובן, שעדיין מרגשים לבבות גם שנים אחרי שהם נכתבו. אני מאוד מאמין שבסיטואציה שבה אדם עושה את המוזיקה שלו מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר, המוזיקה שלו אינה בטלה לעולם".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 8