הסיפור שאינו נגמר: מופע מודרך בין סיפורי ירושלים

אמרו עליה שהיא צפופה, שהיא ענייה, שהיא זהב, שהיא ברזל. אמרו שתושביה יכולים להגר לתל אביב, אבל תמיד יהיה כתוב להם על המצח שהם ילדים-טובים-הפועל-קטמון. ירושלים העסיקה ארסנל אמנים - מדוד המלך דרך הדג נחש ולורן היל ועד, כמובן, יהודה עמיחי. מספר מעריציה שני אולי רק למספר מתעביה. מכל הסיבות הנזכרות לעיל, קשה עד בלתי-אפשרי לומר בימינו משהו על עיר הקודש בלי ליפול לבנאליוּת. "בעקבות אחת", יצירה שאפתנית שתעלה בבית אבי חי ב-30 במאי, קופצת ראש לתוך השפע האמנותי שכבר נכתב על העיר, בניסיון לחלץ דווקא ממנו אמירה מקורית.

"ירושלים היא העיר היחידה בעולם שאני אומרת שהיא חלק מהגנים שלי", מספרת בחיוך מאיה בואנוס, במאית ושחקנית תיאטרון והמוח הקודח שמאחורי "בעקבות אחת". "המשפחה שלי נמצאת בה כבר עשר דורות, אבא שלי גדל בשכונת מקור ברוך ואני עצמי נולדתי בה גם כן. לאחר מכן, אציין בלחש, גדלתי בהרצליה, אבל חזרתי לירושלים כשעשיתי תואר ראשון, ופשוט התאהבתי בעיר. הרגשתי שלמרות ההגבלות הרבות שבה, היא מקום מפרה כל כך ליצירה". 

ב"בעקבות אחת" יקומו לתחייה שמונה סיפורים מתוך קלאסיקות ספרותיות שמתרחשות בירושלים, ואלה יאפשרו לקהל לשוטט בתוך סצנות שעד כה יכלו רק לדמיין. דמויות ירושלמיות בנות זמננו ידריכו את הקהל בין תחנות שונות שבהן יעלו מופעים שונים, ובהם מופע מחול בהשראת "סיפור על אהבה וחושך" (עמוס עוז); מיצג וידאו-ארט שיציג מסעות בריחה ליליים בעקבות "מישהו לרוץ איתו" (דויד גרוסמן); מחזמר קצר המבוסס על "מלכת היופי של ירושלים" (שרית ישי לוי); ועוד חמש יצירות חדשות לחלוטין, שיעניקו פרשנות עצמאית לטקסטים מפורסמים. "ירושלים מפגישה אותי ואותנו עם אנשים שהם בהכרח שונים מאיתנו", מתארת בואנוס. "היא מכריחה אותנו להתחכך במציאות, להקשיב לדעות אחרות ולהיחשף לנרטיבים שונים. מתוך המקומות הללו, שלעיתים מזמנים מפגשים מופלאים ולעיתים מזמנים מפגשים מאתגרים מאוד, נובעת היצירה. כל פרט בעיר הזאת - ספסל, פינת רחובות, אדם או דוכן - הוא סיפור. ירושלים היא מאגר סיפורים בלתי-נדלה, ולנו, היוצרים, נותר רק לבחור אחד וללכת בעקבותיו". 

מאיה בואנוס (צילום: שיר אברמוב)

כל יצירה ב"בעקבות אחת" מציגה פנים שונות של ירושלים, כאלו שהקהל עשוי לזהות ואף להזדהות איתן – גם בלי היכרות מוקדמת עם הספרים שעליהם הן מבוססות. החוט המקשר אינו כרונולוגי, והוא מוביל את הצופים בקפיצות מתקופה לתקופה, ממקום למקום ומסיפור לסיפור. "כיוון שירושלים היא אסופת שכבות, שהעבר, ההווה והעתיד שלנו משתלבים בה זה בזה בכל רגע נתון, אנו נדרשים בכל רגע לזכור את העבר, לייצר את ההווה ולחשוב על העתיד", מסבירה בואנוס. "ירושלים משתנה לאורך השנים, ועל כן אין ספק כי יצירות מוקדמות ויצירות עכשוויות מתייחסות אליה ומייצגות אותה באופן שונה. ואולם, המשותף להן הוא שבכל יצירה, שאני נתקלתי בה לפחות, ירושלים היא דמות, ואף דמות מרכזית ביצירה. במסגרת תפקידי כבמאית תיאטרון, כשאני נדרשת להגדיר דמות מה היא - אני אומרת שהיא סך כל פעולותיה. ואם אשוב לדמותה של ירושלים, אז אני מבינה בעקבות היצירה הנוכחית כי ירושלים היא סך כל דמויותיה. הפסיפס העירוני כפי שאני חווה אותו ביום יום נהייה לפסיפס היצירתי שעליו אני פוסעת בתהליך לקראת המופע 'בעקבות אחת'". 

מה זה ילדה טובה ירושלים?

"נסעתי במונית לפני כמה זמן, וישר הנהג שואל אותי: 'את נשואה'? ואני: 'לא!' והוא מסתכל עליי מהמראה ואומר לי: 'איך בחורה כמוך עדיין לא נשואה?!' לקחתי רגע לעצמי, חשבתי על זה, ואמרתי – 'יואו, תכלס! איך???' ואז התחלתי לחפור לו, 'תשמע, לא יודעת. אולי זה טראומות מהילדות, אולי יש לי תפיסות מוטעות לגבי זוגיות, אולי למדתי על אהבה מסרטים בטלוויזיה'... חשבתי שהוא מסתכל עליי קצת מוזר, אבל אני בדיוק הגעתי לשיא: 'רגע! אולי זה פחד מאינטימיות...? בואנה, נראה לי שזה פחד מאינטימיות'! ואז הוא אומר לי: 'גברת, הגענו'".

(מתוך מופע הסטנד-אפ של אסתי בן-דרור)

אסתי בן-דרור, אחת ממורות הדרך שיובילו את הקהל בין התחנות השונות ב"בעקבות אחת", היא דוגמה די טובה למעורב ירושלמי – במובן המטאפורי של המושג. אמנית סטנד-אפ, יצרנית פאנצ'ים בעלת חיתוך דיבור לתפארת הקאמל קומדי קלאב, וגם דתייה למהדרין המתגוררת בשכונת גאולה. "סבתא שלי גרה בגאולה כבר 80 שנה, ככה שכבר כילדה ביליתי פה הרבה", היא מספרת. "פעם חזרתי מאיזו הופעה ב-12 בלילה ועצרתי באמצע הרחוב כדי לסיים לכתוב הודעה. בואו נגיד שקיבלתי מבטים סקרניים מאוד, למרות שהשכנים בבניין מכירים אותי מאז שהייתי צוציקית. גם בחורה, גם טלפון לא-כשר וגם אמצע הלילה? מה זה צריך להיות?!", היא  צוחקת. "פעם גם העירו לי על צניעות. עכשיו, אני ההגדרה של 'ילדה טובה ירושלים' - הכי חמודה ונימוסית וטובה. הצחיק אותי שנפלו דווקא עליי".

סטנד-אפ נחשב לתחום פרוע, משולח רסן, קצת חסר גבולות. איך באמת זה מסתדר עם מסגרת הלכתית ועם חוקים דתיים?

"כבר בתור ילדה היו לי אופי ונפש חופשיים. הייתי עושה המון דברים מצחיקים עוד לפני שידעתי מה זה הלכות", מספרת בן-דרור. "זה סוג של אישיות, ונראה לי שבכל מגזר יש אנשים שהם משעשעים יותר וכאלה שהם רציניים יותר. אף פעם לא הרגשתי שזה מתנגש או מפריע. להפך: אני חושבת שהומור זו דרך בריאה מאוד להסתכל על החיים ועל מקומות שהם מורכבים או קשים יותר. זו דרך ריפוי, ולא נראה לי שריפוי זה דבר שקשור לאיזשהו מגזר".

"כל פרט בעיר הזאת הוא סיפור". רחוב יפו (צילום: הדס פרוש, פלאש90)

הקלילות שבה היא תופסת את ההערות ברחוב החרדי, כמו הטבעיות שבה היא מדלגת מעל הגדרות מפרידות ודיכוטומיות, מתבטאות בהדרכה שלה ב"בעקבות אחת". היא מאוהבת במגוון שמתהלך ברחוב הירושלמי, ומבחינתה אין שפוי ממנו. "אנשים מבחוץ שומעים 'ירושלים' וישר מדמיינים משהו חרדי, כבד והומוגני מאוד", טוענת בן-דרור. "אבל אנחנו כירושלמים חיים את השונות הזאת, ולנו היא טבעית מאוד. בחוויה שלי ירושלים היא כמו איזו משפחה גדולה שיש בה אח חוזר בתשובה, נישואים מעורבים של כל מיני עדות, זקנים ופריקים ודעות פוליטיות שונות. בתור משפחה זה נורא ברור, וזה לא הופך לאיזה נושא לדיון. כשמסתכלים על זה ככה, אין שום דבר מוזר בנזירים שמנגנים בפסנתר בכיכר ציון ליד קבצנים שמציעים לך ישועות. בירושלים אני יכולה גם לגור במאה שערים וגם ללכת להופיע".

בדידותה של פניה מוסמן

"בסתיו, בסוף שנת 1951, שוב הורע מצבה של אמי. המיגרנות חזרו ועמן שבו אליה גם נדודי השינה. שוב ישבה כל הימים בכיסא ליד החלון וספרה את הציפורים או את העננים. גם בלילות הייתה יושבת בכיסא ההוא ועיניה היו פקוחות. את כל האמת לא ידענו. אבל ידענו, בלי להידבר ובלי לתאם גרסאות, שאיננו אומרים לשום איש את כל הידוע לשנינו, אלא מגלים לעולם החיצון רק עובדה אחת או שתיים. אף פעם לא דיברנו בינינו (...). קרובים היינו מאד זה לזה באותם הימים, אבא ואני: כמו שני אלונקאים הנושאים יחדיו במעלה מדרון תלול את הפצועה שלהם".

(עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך")

מתוך כוך קטן בשכונת כרם אברהם, בין עשרות דמויות ומאות עמודים באפוס האוטוביוגרפי שלו, עמוס עוז מתענג על העיר ירושלים כאילו הייתה אישה שאהב מאוד. לצד תיאורים פיוטיים של כל סמטה וכרכוב בעיר תחת שלטון המנדט, בולטת דמות של אישה אמיתית שעוז אכן אהב מאוד: אימא שלו, פניה מוסמן, שהתאבדה בגיל 39, לפני שעוז עצמו היה בר מצווה. האם הבלתי-נשכחת, שזכתה גם לעיבוד קולנועי של נטלי פורטמן, עומדת במרכז יצירתה של הכוריאוגרפית והרקדנית שי קסל. קסל, שהמחול שיצרה בהשראת מוסמן יעלה במסגרת "בעקבות אחת", בחרה לבטא באופן תנועתי את המאפיין הבולט מכול של הדמות הספרותית: בדידותה; זו שעטפה אותה כשישבה בכיסא הקטן במטבח וכלאה אותה בתוך דיכאונותיה, הרחק מהישג ידם של עמוס עוז ואביו.

לנדוד לדמויות אחרות ולחזור לאם. עמוס עוז (פלאש90)

"לקראת העבודה על המופע צללתי שוב לתוך 'סיפור על אהבה וחושך' ועשיתי ברִיף מהיר על כולו בתוך יומיים-שלושה", מספרת קסל. "האימא הופיעה שם בשלבים מוקדמים מאוד, ולמחרת היום שבו נתקלתי בה, ידעתי שאני לא צריכה לחפש יותר. הרגשתי שהדמות שלה מתחברת בצורות מדויקות מאוד ליצירה. לא ביקשו ממני יצירה לקאסט של רקדנים, אלא מופע סולו, מה שמייצר חוויה שונה לגמרי. מופע יחיד הוא משהו אינטימי מאוד, פנימי, גם אם זה סתם רקדן שעושה צורות בחלל. ניסיתי להעביר תחושה של מישהו שנמצא לבד בתוך איזושהי סיטואציה, למרות שהוא מוקף בהרבה אנשים אחרים. מדי פעם הספר נודד לסיפורים אחרים ואז חוזר לאימא שלו. נודדים, ושוב חוזרים. משהו נגע בי בדמות הזאת, שמצד אחד הולכת ונעלמת – גם בהרגשה של הילד וגם בתפקוד שלה בבית, בנוכחות שלה מבחינת האימא שהיא – אבל בכל זאת היא נשארה מוחשית מאוד. במחול ניסיתי לבטא איזושהי תחושה של בדידות בתוך סיטואציה, כשהחיים ממשיכים לזוז מסביבך, אבל אתה בעצם נשאר לבד בתוך בועה, במשהו אחר שקורה לך".

ההתמקדות בדמויות מקומיות ולא במאורעות מכוננים או באתרים היסטוריים נובעת מבחירה מודעת שבחרה בואנוס: לספר על ירושלים דווקא דרך הקולות האנושיים שנשמעים ברחובותיה. "כשהמשפחה שלי מגיעה לרחוב רש״י בשכונת מקור ברוך, היא מתחילה לעבור מרפסת מרפסת ולספר את סיפורי המשפחה", נזכרת הבמאית. "למעשה, דרך המרפסות המשפחתיות שלי הבנתי שברצוני ללכת בעקבות הסיפורים האנושיים של ירושלים. הבנתי שמורשתה של ירושלים אינה מצויה בהכרח באתרי ההיסטוריה, כי אם במילים. במילים שעוברות מדור לדור ומעצבות את אופיה ואת תושביה". 

הצטרפו לדף הפייסבוק  של בית אבי חי