והמנצחת היא: מי מתנבאת יותר טוב?

שתי יוצרות עצמאיות מחליטות יום אחד לעלות על במה ולהתנבא מול הקהל. אבל הן לא מביאות את נבואותיהן זו לצד זו, או אחת בעד האחרת; הן מחליטות ללכת "ראש בראש" ולתת לקהל להחליט מי נביאת אמת ומי נביאת שקר. איך זה עובד? מדובר במופע בן שלוש מערכות שכל אחת מהן עוסקת בנבואה באופן קצת אחר, ובכל מערכה יש מעין דו-שיח או דו-קר בין שתי המופיעות, ולאחריו הקהל מצביע – לאחת או לאחרת.

רחל קשת, יוצרת תיאטרון עצמאית, במאית ושחקנית, מודה שהעמידה החשופה מול קהל, שיכול לדון אותך למפסידה או למנצחת, אינה קלה בשבילה. "זו פעם ראשונה בחיים שאני עולה לבמה עם קטע ספוקן וורד, ופתאום קלטתי שזה משתק אותי, ממש, ואני גם מתייחסת לזה במופע", היא אומרת. "זה מייד מעלה בי דברים כמו, 'רגע, מי יותר מוכשרת, מי יותר יפה, מי יותר אהובה?' כל הדברים שהם הכי נוראיים לאמן".

 

לעומת קשת, דווקא צביה מרגליות, שותפתה למופע "מתנבאות", שייערך במסגרת פסטיבל "ימים של נביאים" בבית אבי חי, רגילה הרבה יותר מקשת לעמוד מול הכרעת הקהל בתחרויות ספוקן וורד. מרגליות היא משוררת, מחזאית ואמנית ספוקן וורד, והיא אומנם אלופת הארץ ב"פואטרי סלאם", אבל כבר חוותה על בשרה גם הפסדים בז'אנר התחרותי הזה. "נראה לי שלרחל יותר אכפת מהתחרות ממני", מרגליות אומרת, "ספוקן וורד זה פורמט אכזרי, והייתי כבר בכל כך הרבה מקומות, וראיתי הצבעות של הקהל שהקשר בינן ובין המציאות מקרי בהחלט". 

 

מה, את לא רוצה לנצח?

"תראי, לנצח זה תמיד נחמד", אומרת מרגליות, "בגדול, אני רוצה שיאהבו אותי, זה ברור. האם יש קשר בין האופן שבו הקהל יצביע לזה שיאהבו אותי? יש קשר, במידה מסוימת".

 

רחל, איך תרגישי אם תפסידי?

"עברתי מול זה תהליך. היו רגעים שזה הפחיד אותי, אבל עכשיו אני בהרפיה מוחלטת. פעם הייתי עולה לבמה ומתחילה בתפילה, שיהיה יפה, שכל הקהל יאהב אותי ושלא יצלצל לאף אחד הטלפון. היום אני לא כל כך במקום הזה. זה לא שאני עולה אדישה, אבל אני באנרגיה אחרת. אני יודעת שיהיה מי שיאהב ויתחבר אליי, שיהיה מי שיתחבר יותר לצביה ולאופי שלה – וזה הכול סבבה".

 

רגש מול שכל

 

המופע שיצרו השתיים הוא למעשה הכלאה של אמנות הספוקן וורד – שירה מדוברת – לאמנות התיאטרון, והוא כולל גם ניהול מוזיקלי והנחיה של אוריין שוקרון, שהלחין את הטקסטים שכתבה מרגליות ויבצע אותם. אבל נראה שההכלאה בין מופע מוזיקלי, תיאטרון וספוקן וורד אינו החיבור המיוחד היחיד שנוצר במופע הזה. "צביה ואני שונות מאוד", אומרת קשת. "השונה הוא לא רק ב'מה' אלא גם ב'איך'. אני חושבת שצביה יותר עובדת דרך השכל ואני דרך הרגש. היא הרבה יותר מתוחכמת; אנחנו חושבות על העולם בצורה אחרת. איך שאמרו לנו 'תנ"ך ונבואה', כל אחת כתבה משהו אחר לגמרי".

 

השתיים שונות זו מזו כבר באופן הבסיסי שבו הן מתייחסות לנושא של המופע – נבואה. "מבחינתי, לעלות על הבמה זה לדבר עם אלוהים. בשביל זה אני יוצרת תיאטרון", אומרת קשת. "הגילויים הכי גדולים מול הקדוש ברוך הוא קורים לי מול קהל. זה די אבסורד, כי זו חוויה מאוד אינטימית, אבל ככה זה קורה לי. אני נהפכת לצינור, ממש צינור".

 

"אני הרבה יותר צינית מרחל", משיבה מרגליות. "אני לא מבינה איך אפשר להגיד את חלק מהדברים שהיא אומרת. כשאני עומדת על הבמה ואומרת שאני צינור, מבחינתי זה ממש אירוני, או כשאני אומרת שאני מתנבאת על הבמה, מבחינתי זו פרודיה. אבל פרודיה זה גם דבר שיש בו הרבה אמת. אנשים דתיים אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים, ולכן צריך ללכת לאט, להיות נגד גחמות, נגד נבואות".

 

את הציניות של מרגליות כלפי עמדת המשורר כנביא היא מביאה דווקא מהזירה שממנה היא מגיעה ובה היא צמחה – מעולם השירה המדוברת. "באמנות הספוקן וורד יש בן אדם שממש עומד ו'מטיח' את דבריו בקהל; הכי קרוב לנביא שיש. ובאמת בפרסומים של אירועי ספוקן וורד מתארים אותם בתור משוררים ונביאים, כמו נביאי זעם כאלה, כאילו שבתוך העולם הזה לכל אחד יש משהו להגיד לאומה. אני משתדלת לא להיות במקום הזה. אני משתדלת לא לדבר 'גדול', אלא 'קטן'. זה נראה לי מתפלצן שאומן קורא לעצמו נביא ומרגיש כנביא. זו יומרה בלתי-סבלת, להגיד אני אומנית ואני נביאה, וזה מקום נפשי שקשה להימלט ממנו".

 

הסוגיה הזאת של עמידה על במה כאקט של נבואה הביאה את קשת לשאלות שעוסקות באגו, שגם הן יעלו במופע. "יש לי בעיקר שאלות, לא תשובות", היא אומרת. "הנביא, הקדוש ברוך הוא מדבר איתו, אבל מה זה עושה לך בסוף? זה הופך אותך רק לכלי: אתה דווקא כלום, רק צינור, או שאתה דווקא הכי גדול וטוב? מה קורה לך שם? בעיניי, אלה שאלות שיש לאומן כשהוא מופיע. הנה, אני עכשיו על הבמה. אנשים לקחו בייביסיטר כדי לראות אותי, אבל זו לא לגמרי אני. זה משהו אחר. אני מאמינה שלהיות אמן יוצר זה להיות הכי כלי, הכי צינור, אחרת אי-אפשר, כי הקהל מיד מרגיש את הזיוף".

 

 

נשיות כדבר שמתקשר עם אלוהים. רחל קשת (צילום: פלאש90)

 

 

גם מרגליות מזהה את האגו-טריפ הנבואי שיכול לאפיין אמן שמופיע מול קהל. "יש קטע במופע שאני עושה פרודיה על עצמי כאמנית", היא מספרת, "אני מדברת על זה שמצד אחד אני הכי 'מפונה' מעצמי, ומצד שני, אני הכי 'מלאה' בעצמי שיש".

 

התשוקה להיות פמיניסטית

 

לעם ישראל, לפי המקורות, היו 48 נביאים – ורק שבע נביאות. פי שבעה יותר. שתי היוצרות המנוסות יודעות שכשהן מתייצבות על הבמה תחת הכותרת "מתנבאות", הן עומדות מול ההשוואה הזאת. "בדרך כלל נביאים היו גם מנהיגים. הייתה להם שליחות בתוך הנבואה שלהם", אומרת קשת, "נשים לא היו מנהיגות עדיין, רק מעט מאוד – מעט מדי. את יודעת, משוררת היא לא מנהיגה, היא יכולה להתנבא עם עצמה ולכתוב שיר, אבל מנהיג צריך שיקשיבו לו. הנשים עדיין לא נמצאות שם מספיק. הן לא מעיזות".

שוקרון, המנהל המוזיקלי, מקשיב ומוסיף: "אני חושב שזה ממש חשוב שהמופע הזה יגיע לכמה שיותר אנשים, כדי שיגרום לאנשים לחשוב אחרת, שאולי לא בטוח שהמנהיג או הנביא שלנו צריך להיות גבר. אולי אישה יכולה להביא את זה בצורה אחרת".

 

עד כמה אתן עוסקות בנשיות במופע?

"המופע עוסק בנושא הזה", משיבה קשת. "כל אחת מאיתנו מדברת מהמקום שלה על נשיות על במה, על נשיות כדבר שמתקשר עם אלוהים".

 

הייתן מגדירות את המופע כפמיניסטי?

"לא יודעת, אני לא מתה על ההגדרות האלה", עונה קשת, ומרגליות מוסיפה: "אני יכולה להגיד בוודאות שהמופע בוחן את זה. הוא בוחן את התשוקה הפמיניסטית של אירועים מסוג זה, הוא בוחן את התשוקה להיות פמיניסטית".

 

המופע בוחן את הסוגיה הפמיניסטית, לפי מרגליות, דווקא באופן פרודי ומשתעשע. "אנחנו קצת יורדות על זה, על הרעיון שזה מופע פמיניסטי, כי הנה הביאו שתי נשים דתיות, ואין הרבה נביאות, ועכשיו הן יהיו נביאות, ואז בסוף אוריין, שהוא גבר, שר שהוא אלוהים", היא מספרת. "המשפטים הראשונים שנאמרים על הבמה זה שיר שכתבתי לאוריין, והוא שר: 'נשים ונבואה זה נושא פמיניסטי, זה נושא פמיניסטי נשים ונבואה', אז גם על זה אני קצת צוחקת".

 

 

ואכן, אף שאפשר לחשוב שיש רק שתי נשים על הבמה שנלחמות על הקשב של הקהל, לא זה המצב: על הבמה, לאורך כל המופע, ניצב שוקרון, שמבצע שירים שהולחנו במיוחד למופע. "אני סוג של חצי מנחה, חצי אלוהים, חצי שופט, חצי קהל", הוא אומר.

קשת יודעת שהמשולש שנוצר בין שתי נביאות כריזמטיות ורושפות ואלוהים שמנגן על פסנתר עשוי להיות לא פשוט לעיכול. "כשאוריין שר בתור אלוהים, זה היה מבחינתי מורכב מאוד, כי כאילו מה, יש פה שתי נשים שמתקוטטות, ואז הגבר הוא אלוהים - הוא יחליט, הוא מעלינו? לא מתאים", היא אומרת. "כל המקום שלו כגבר מול שתי נשים היה מבחינתי מאתגר מאוד".

 

איך התמודדתן עם האתגר הזה?

"אנחנו עדיין מתמודדות. נראה לי שבסופו של דבר רק מול הקהל נבין איך אנחנו מתמודדות", אומרת קשת. "בסוף מול הקהל יהיה קסם שהוא אחר".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 8