אהבה זה לא כל הסיפור: הצד האפל של ט"ו באב

למורת רוחם של שליחי הפרחים, השוקולטיירים ובעלי הצימרים – האהבה הזוגית והרומנטית שאנחנו צורכים בט"ו באב, מתברר, היא רק פרשנות אחת לחג האהבה היהודי. "יש שורה של דרמות אדירות שהמסורת קושרת עם ט"ו באב", מגלה רואי רביצקי, המנהל האמנותי של ערב ט"ו באב – "ט"ו באב - לא רק חג האהבה", שיתקיים בבית אבי חי, בלילה שבו תעמוד הלבנה במילואה. "אנחנו רגילים שכשהירח של אב מתחיל להתמלא, פתאום פרחים ושוקולדים גודשים את המדפים, ולפעמים גם תחושה של בדידות גודשת את הנשמה. החיזורים זה חלק מהסיפור, אך העיקר - חסר". והתיקון? שש יצירות של מחול ותיאטרון פותחות צוהר אל הסיפורים שיחד מהווים את ההקשר השלם והמלא בהחלט של ט"ו באב, שעכשיו אפשר לומר עליו בכנות וברצינות גמורה: לא לזוגות בלבד.

 

וזהו אחד מסיפורי המדרש המקושרים למועד הרומנטי: עוד לפני חורבן בתי המקדש, ט' באב נזכר כמועד חטא המרגלים. מדי שנה בשנה, באותו היום, היו בני ישראל, שנדדו במדבר, כורים קברים, נשכבים בהם וממתינים למותם. בבוקר נקברו המתים, ומי שהקיץ משנתו, המשיך בנדודים שנה נוספת. פולחן זה נמשך 40 שנה. בשנה ה-40 לא נפטר איש. לנוודים לא היה יומן או כלי אחר לחישוב הימים, ולכן הניחו שטעו בספירת הימים. במשך שישה ימים נוספים הם חזרו על הפולחן, עד שהם ראו את הירח המלא של ט"ו באב והבינו: חטא המרגלים הוסר.  

 

 

וברוח זו חופר נווד מדברי באדמה היבשה. ראשית חודש אב, הירח צר, ולפני שהשמש שוקעת, עליו לסיים את המלאכה. עוד ועוד מטרים לעומק הקרקע, עד שיהיה הבור גדול דיו למשכב אדם. בלילה יישן בקבר שכרה בעצמו, בלי לדעת אם החושך ירד על היום שנגמר או על החיים שלו. "זהו סיפור מורבידי, מטריד, נפלא", אומר יוצר התיאטרון בן סגרסקי, מחזאי "קברט הקבר", מחזמר קצר בהשראת המשפט שמופיע במסכת תענית "יום בו כלו מתי מדבר". "לכאורה מדובר בדבר האחרון שאתה מצפה לקבל מן הגמרא: סיפור עם איכויות של אגדה, של מעשייה של אדגר אלן פו; איכויות של אימה גותית. הסיפור על האופן שבו המסורת הזאת הופסקה הצית לי את הדמיון".

 

"יש משהו אבסורדי ובלתי-ייאמן וחסר אונים בחפירת הקבר של עצמך ובחוויה המשונה שבהמתנה למותך שלך. מצד שני, זה לחלוטין מכמיר לב להניח, באופן תמים לגמרי ובלי ספקות, שאם התעוררת בבוקר, כנראה טעית בתאריך. יש משהו משמח ונפלא למצוא דבר מוזר ואנושי בתוך המסורת. אני יודע שהתרבות היהודית הרבה יותר מוזרה ונהדרת מהבסיס שכחילוני אתה מחויב ללמוד או לומד, אבל כיף לגלות חוסר אונים וספקות ומבוכה בתוך היהדות". 

 

סגרסקי, שיצא מהמקורות היהודיים, עשה כברת דרך והגיע עד מודל קובלר-רוס, הידוע גם כמודל חמשת שלבי האבל. "אנחנו מכירים את קובלר-רוס כשלבי האבל, אבל במקור היא תיארה את שלבי ההתמודדות של חולה עם מותו שלו. ככל שקראתי את "יום שכלו בו מתי מדבר", התחברתי ליחס האישי שלי למוות, לניסיון שלי עם היותי בן תמותה, עם מיתות שחוויתי. בסופו של דבר, כולנו חופרים לעצמנו את הקבר ומקווים שיחוסו עלינו. בכל הנוגע למוות, לכולנו אין יותר מדי מרחב של בחירה".

 

הרגע שאחרי הנפילה

 

יעל טל, במאית תיאטרון ואמנית ספוקן וורד, חברה ליוסי מרום ולתום חודורוב בעקבות הסרת השמירה מעל החומות, או מה שבלשון המשנה נקרא "יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות". ירבעם בן נבט, מקים ממלכת ישראל, לא רצה שאנשיו יעלו לרגל לירושלים, שנמצאה בממלכת יהודה. הוא הקים מקדשים בדן ובבית אל והציב שומרים שמנעו מבני ישראל לעלות למקדש. כמה דורות אחר כך הושע בן אלה, יורשו ומי שיהיה המלך האחרון של ישראל, החליט להתיר את העלייה לרגל לירושלים. בט"ו באב הוסרו השומרים. "יש כאן משחק מרובד על אמונה", מסבירה יעל טל, "ניסיון של ירבעם לשלוט באנשים שלו ולשים מחסום בפני מאמינים ובפני דרכי האמונה שלהם. זה הכי מובן ומובהק. אבל יש גם את האמונה של החייל, הדבר שנדרש לכל שומר שמציבים על חומה, והוא האמונה במה שהוא עושה. אז מה בעצם קורה כשמגיעה ההחלטה של השלטון להסיר את האיסור? יש לשנות את הסדר? ריתקה אותי השאלה של המשמרת האחרונה". 

 

ההקשר המוכר ביותר

 

 

וכך קיבלה היצירה שטל כתבה, חודורוב הלחין ושניהם יבצעו באירוע עם מרום את כותרתה "המשמרת האחרונה". "העבודה היא סוג של מחקר. התחלנו לעקוב אחרי שפת הגוף והלשון של השומרים, אחר המחוות של ההתבצרות ואחר השפה הביטחונית שכולנו מדברים, שהיא חלק מהעברית הכללית, אבל לרגעים היא לגמרי שפה פיוטית. הגענו עד למשבר הזהות שמתחולל ברגע שבו אנחנו פושטים את התפקידים שלקחנו על עצמנו, או התפקידים שגויסנו אליהם. זהו רגע שאין בשבילו שפה, וצריך למצוא בו מחדש את התנוחות; רגע שבו אנחנו חשופים יותר וחיים יותר – רגע הסרת המחסום".

 

יצירתה של טל לא רק מדברת על הסרת מחסומים בין ממלכות; היא עצמה מסירה מעל עצמה מגבלות. "הרגע הזה של השומרים האחרונים מעניין גם בגלל האמונה שלי שבסוף מחסומים תמיד ייפלו".

 

 

עצים, תולעים וכהנים

 

על ט"ו באב מספרים חז"ל כי היה גם "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה". עם ירידת החום, היו עצי המערכה, ששימשו להבערת האש על המזבח בבית המקדש, סופגים לחות ומתמלאים בתולעים. מדי שנה בשנה הזדרזו כורתי העצים להקדים ולכרות כמה שיותר גזעים לפני אמצע החודש. את העצים הכרותים היו מביאים לבית המקדש, וכורתי העצים היו יוצאים לחופשת קיץ. "במקור קראו לאירוע הזה 'יום שבירת המגל': אנשים שברו מגלים וידיות גרזנים ויצאו לטבע לחגיגה פרועה ודיוניסית", מספרת בשמת חזן, יוצרת "יום תבר ומגל – רשומון במערכה אחת".

 

מכל ההקשרים השונים שחז"ל מציינים בזיקה לט"ו באב, ההקשר של עצי המערכה נראה תמוה – יום אחד מפסיקים לכרות עצים, ואחר כך, מתישהו, ממשיכים. זה נראה הכי טריוויאלי. אבל הוא עוסק במפגש הרווי והטעון בין התרבות לטבע, בין המקדש, שמייצג את הדת ואת הממסד ואת הפולחן המדוקדק ובין הטבע הפראי, שבו דברים צומחים מעצמם, ויש להם חוק אחר; התולעים מתרבות על פי הביולוגיה שלהם. היום הזה שבו מפסיקים לכרות את העצים יש בו משהו מחובר יותר לסדר האורגני, שנותן לו כבוד", אומרת חזן. "הסיפור לא מסתיים שם. את העצים הכרותים לקחו לחדר בתוך המקדש, שקיבל את השם המעניין 'לשכת העצים'. בלשכה הזאת ישבו כהנים בעלי מום, והם היו שולפים את התולעים מן הגזעים הנגועים. בעצם, בבית המקדש, בין האצבעות של הכהנים האלה ובעצים יש תולעים כל הזמן. אחד הסיפורים מספר על כך שמול לשכת העצים היה מקום בעל רצפה משונה, עמוקה. יום אחד כהן בעל מום הסתכל על הרצפה הזאת, ומת. אומרים שהוא מת כיוון שמתחת לרצפה המשונה היה קבור ארון הקודש. במובן מסוים, התולעים מייצגות את השחיתות שבמקדש, ואת החגיגה בעקבות ההפסקה בכריתת העצים אפשר לתפוס גם כאירוע נון-קונפורמיסטי ואנרכיסטי שיוצא נגד הממסד והשחיתות שלו". 

 

בשמת חזן (צילום: דנה בר סימן טוב)

 

 

“יום שהותר לבנימין"

אחד ההקשרים המדוברים יותר של ט"ו באב הוא העלילה המורכבת שראשיתה במעשה "פילגש בגבעה". כשבני בנימין אונסים באכזריות את פילגשו של אחד מאנשי שבט לוי, פורצת מלחמת אחים בין השבטים. יתר שבטי ישראל נשבעים לא להתחתן עם בנימין, שבועה שעומדת בעינה גם בתום המלחמה. כדי שלא ייכחד זרע בנימין, נשלחים בני השבט לחטוף את נשות שילה שמחוללות בכרמים לרגל החג, יום האהבה, שהמקרא מציין כי נחגג "מימים ימימה".

 

בשנים האחרונות, בעקבות המודעות הגוברת לאלימות כלפי נשים, שתנועת Metoo# היא נושאת הדגל שלה, ישנה יותר ויותר קריאה ביקורתית בטקסטים המסורתיים. זו הפנתה את תשומת הלב לעלילה האלימה השזורה בסיפור הרומנטי של יום האהבה ובדימוי הנוסטלגי הרווח שלו: צעירות ישראל שלובשות לבן ורוקדות בין גפנים. ההנחה היא שחטיפת הנשים אירעה בט"ו באב יחיד ומסוים, ולא הייתה חלק מן המסורת. המשנה אף מספרת על רבן שמעון בן גמליאל, שאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו... ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל".

 

מנקודת מבט מגדרית, ההקשר המוכר ביותר של יום האהבה הוא המורכב ביותר. בט"ו באב הקרוב הוא יזכה לטיפול נשי למהדרין. הכוריאוגרפית סמדר גושן יצרה עבודת המחול "אדמה לבנה" לחמש רקדניות, וזו ניגשת אל הטקסט מזווית אחרת. "למעשה ההקשר המוכר ביותר של ט"ו באב כאותו מועד שבו יצאו נשות ישראל לחולל וישראל כולה ציינה את האהבה מופיע בגמרא בתוך רצף של שלושה סיפורים שיוצאים כמו אחד מן האחר ומשמשים מסגרת לחטיפת המחוללות בידי שבט בנימין. הנשים יצאו לחולל בכרמים כדי להראות את עצמן, להזמין את האהבה. רובד אחד של הטקסט מסביר את המהלך הזה בהקשר של בני בנימין שיצאו לחטוף אישה כדי שלא ייכחדו. ואולם, יש רובד נוסף, שעוסק פחות במערכת הבין-מגדרית ומתאר איך פועלות מערכות היחסים של הנשים בתוך הקהילה, מה עושות הנשים כדי לייצר שוויון בתוך הקהילה".

 

 

 

מתוך החזרות של "אדמה לבנה" (צילום: סמדר גושן)

 

 

המנהג שגושן מתייחסת אליו מופיע במסכת תענית לא א: "בת מלך שואלת מבת כהן גדול בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש את מי שאין לו". " הנשים האלה, שמשאילות זו מזו בגדים, יוצרות אנדרלמוסיה בסדר החברתי", אומרת גושן, "הן מערבלות את המעמדות ומערפלות את היכולת של הגברים המחזרים לשפוט אותן ולבחור אישה על פי מצב כלכלי; הן מסיתות אותם אל הקליק הראשוני ואל הכימיה. בתוך סיטואציה מגבילה מאוד המחוללות בכרמים מוצאות דרך לפעולה שמאפשרת להן להשפיע. את הרעיון הזה אנחנו, קאסט של נשים ורקדניות, ירשנו מן הנשים המקראיות. היצירה יוצאת מהרעיון הזה של תנועה שמייצרת אחווה, אחדות וכוח. המחוללות בכרמים אומנם חיו בדפוס שבו הגבר בוחר את האישה, אבל המטרה והערך העליון הוא יצירת משפחה. הטקסט הקדום לא שם דגש על הזוג, אלא על התא המורחב, והתא המורחב יכול להיות בית, שבט, וזו יכולה להיות קהילה – למשל, קהילה של נשים. הסיפור הקדום מציג אפשרות יפה שלא פשוט לבחור בה בעולם של היום, אפשרות של אחדות. במקום ט"ו באב שעוסק ביחידה הסינגולרית של הזוג, זהו ט"ו באב שעוסק במיזוג באשר הוא מיזוג – הנשים שמייצרות קהילה או שימור השבט שמצוי בסכנת הכחדה באמצעות הקמת משפחה; חזון שמונע מתוך פרספקטיבה רחבה בהרבה מזו שמניעה היום אנשים לתוך אהבה".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 8