שאלת הגוף והפנים של אלוהים מעסיקה את הכתיבה ואת המחשבה היהודית בערך מאז שהתקבע במסורת האיסור על כל ייצוג חזותי של דמות האל. אחת מסוגות הכתיבה ששאלה זו נדונה בהם באופן המעמיק והמפורט ביותר היא הקבלה, אם כי, כדרכה של הקבלה, לאו דווקא במקום אחד או באופן חד-משמעי. קטעים בספרא דצניעותא, פרשה אחת באידרא רבא ואחרת באידרא זוטא, ועוד כמה פרגמנטים [מקומות] בספר הזוהר – שם נוכל לפגוש את הפנים האלוהיים. "זה לא פרצוף אחד, אלא מערכת של פנים שונות שיש בה היררכיה ויש בה קשרים, ולפעמים יש בה קצרים בתקשורת; יש בה חסמים וניתוקים", מסבירה ד"ר נטע סובול, חוקרת זוהר. "הראשון שבהם הוא עתיקא קדישא. מעתיקא קדישא יוצאים שני פרצופים - אבא ואימא. זכר ונקבה. ומהם יוצא זעיר אנפין, וממנו הנוקבא. זו משפחת מלוכה שהשפע עובר בה דרך כל בני המשפחה: מן הסבא, דרך שני זוגות זכר ונקבה, ועד לעולמות תחתונים, העולמות שלנו". מה שסובול מתארת נשמע הכי רחוק מ"לֹא תַּעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה". אבל כאמור, העניינים אינם פשוטים כל כך. חיפוש תמונות של "עתיקא קדישא" באינטרנט לא יניב קישורים לתמונת דיוקן.
אז איך אלוהים נראה?
"זו לא שאלה שהמקובלים היו עונים עליה ברצון, בכלל לא ברצון. כי, קודם כול, הוא לא נראה. התיאורים של הקבלים הם דימויים; דימויים שהם רמזים. התיאורים של אבא ואימא עוסקים בתכונות שלהם במובן האיכויות שלהם, הרבה פחות בפנים שלהם ובגוף שלהם. עתיקא לבן, זעיר אנפין שחור. הנוקבא אדומה. יש לה שיער בגוונים אדומים ובכמה מן התיאורים השיער מרכזי, והיא מתוארת כולה כערווה. יש תיאור נוסף שלה, מסוף המאה ה-13 או תחילת המאה ה-14, של מקובל אחר המתאר אותה באופן מפורט, אירוטי. הוא מתאר את הצוואר שלה, את השדיים שלה, את הישבן. בהיבט הזכרי, אחד מפרטי האיברים שהחכמים מתעסקים בו הכי הרבה זה הזקן. ויש לכך המון הסברים. באותה תקופה אצל חכמים הזקן הוא-הוא ההדר והפאר של הפנים - סמל לחוכמה, למופלגות. עד היום בתרבויות מסוימות כשאתה פוגש את הרב, אתה תחילה מנשק את זקנו. ובזוהר אחד התיאורים המרתקים והוויזואליים להפליא הוא תיאור הזקן של עתיקא קדישא, עליון הפרצופים. לפי האידרות, עתיקא הוא מעין טוטם. כולו לבן, הרבה ממנו שיער: שיער ראש, שפם, שיער זקן – פלגים על פלגים של שפע לבן. יש לו עין אחת, ויש לו חוטם, ומשני נקביו יוצאת רוח חיים. הוא כולו חסד ורחמים, כולו לובן צח. כולו אור. אבל, המקובלים אומרים, זה לא אמיתי. ניתן לדמות את האל, והעיסוק בפנים של האל מתקן, מזרים לעולם את השפע האלוהי. העבודה של המקובלים בזוהר נשענת על מסורת עתיקה שנקראת שיעור קומה, תיאור האל מקדמת דנא, מהמאות הראשונות לספירה. והפעולה של המקובלים היא פעולה של קריאה, של פענוח טקסט".
ומצד אחר, הדוגמאות שאת נותנת ויזואליות כל כך: צבע אדום, לבן, שחור. ישבן, פלגי זקן וחוטם. קשה לתפוס את זה רק כפענוח, כקריאה של טקסט.
"רשב"י (הוא רבי שמעון בר יוחאי, מנהיג חבורת החכמים גיבורי הזוהר ומי שלו מיוחס, על פי המסורת, חיבור הספר) אומר לחברים שבפרצוף של עתיקא ישנם שלושה עשר תיקוני זקן, אלה שלושה עשר פלגי זקן. הפלג שהולך מהאוזן ועד לקצה הפה, הפלג שהולך מקצה הפה לקצה הבא, הפלג שיורד מתחת לאף וכן הלאה. על הפלגים האלה אנחנו יכולים לדבר, והפלגים האלה הם-הם יג מידות הרחמים של האל שמופיעות בספר שמות לג ובספר מיכה ז. בפסוקים האלה מוצפן סוד זקנו של עתיקא. בסיפור הקבלי בזוהר כל אחד מן החברים מקבל משימה, כמו משחק קלפים. בקלף אחד מופיע אחד מפלגי הזקן, ובאחר המקור המקראי של המידה המתאימה לו. המשימה היא לגלות את הציור במידה. אבל באותה נשימה, הפסוק עצמו מתגלה באמצעות, "מתוקן" באמצעות, הציור. הדרשה לא רק מתקנת משהו שפגום, אלא גם מתקינה. המקובלים אומרים: אלוהים חקק את דמותו בטקסט של התורה; הצפין אותה. מי שיודע לקרוא את הטקסט של התורה על דרך אמת, מגלה אותה. בתוך האותיות צפון מבנה אלוהי שנראה כמו אדם, ואם נדע לפתוח את הצופן, לא נעשה פסל, לא נעשה מסכה, אלא נעשה מהלך של פענוח טקסט. זו יציאת השפע".
לעבוד את אלוהים בעישון מקטרת
"הרעיון שהעולם הפיזי בנוי כולו מטקסט מצוי כבר במקורות", אומר עמרי שאשא, חוקר זוהר ("ואוהב זוהר", בלשונו) שינחה בבית אבי חי את סדנת הכתיבה "גוף הדברים" על הגוף בספרות הקבלה והחסידות. "הדיבור האלוהי הוא שברא את העולם, ולכן העולם והטקסט אינם נפרדים, ולכן בין הגוף הפיזי והכתיבה יש זיקה. העולם הוא טקסט, ופעולת הכתיבה קשורה באופן עמוק לעולם". שאשא חוקר את הקשר בין הסיפורים של ספר הזוהר ובין הדרשות והתוכן המיסטי המובאות בו. "הזוהר כתוב בשני המשלבים - המשלב העלילתי, הסיפורי, והמשלב הדרשני; המישור של העולם הזה, והמישור של העולם האלוהי. הקשר בין שני המשלבים, בין שני העולמות, נורא מעניין את הזוהר, והוא נורא מעניין אותי. מה הקשר בין שני חברים מחבורת הזוהר שנודדים בדרכים ופוגשים חיה מופלאה או רואים נוף מעורר השראה ובין הדרשה שתגיע בהמשך הרצף הטקסטואלי? אחד הדברים שהזוהר משתמש בהם בשביל לפענח את העולם האלוהי הוא הגוף הפיזי האנושי - אולי הגילום הכי בסיסי ויסודי שלנו כבני אדם. הוא משמש את המקובלים כמקפצה להבנת האלוהות".
גם סובול וגם שאשא עומדים על המהלך הקבלי כחלק ממסורות ענפות ביהדות. סובול ציינה את מסורת שיעור קומה של חז"ל, שקדמה לזוהר, ושאשא מזכיר גם את החסידות המאוחרת לו. "התורות החסידיות מציעות הצעה נועזת ומעמיקה. הן מציעות את התובנה שאפשר לעבוד את אלוהים לא רק בבית הכנסת, לא רק בלימוד ובתפילה, לא רק בעשיית מצוות. לפי התפיסה הזאת, את האלוהים אפשר לעבוד גם באכילה, בעישון מקטרת, בעשיית משא ומתן. התורות החסידיות קונקרטיות יותר מספר הזוהר, והן מציעות נתיב נוסף לעבודה רוחנית". והנתיבים לעבודה הרוחנית הם סוגיה רצינית - מבחינת שאשא, מבחינת והחסידים, ובאופן מסוים מאוד, מבחינת נשים.
שרה סגל-כץ, מורת הלכה ושותפתו של שאשא להנחיית סדנת הכתיבה, מעידה מניסיון יד ראשונה. "בשנים האחרונות, שבהן אני משמשת מורת הלכה, אני משיבה בהלכה לזוגות ולנשים, בעיקר בתחום האישות והנידה, אך גם בנושא שבת, בנושא כשרות וכן הלאה. אני מבקשת 'לדבר גלויות על מה שכמוס', מתוך תפיסה שיש משמעות לידיעת ההלכה, ידיעה של מה מותר ומה אסור, אבל יש גם משמעות להבנה של חיי הגוף ושל מה שמתרחש בו, בשילוב 'הוראות הבימוי' ההלכתיות. ולכך, לבחירה לעסוק בהלכה, הגעתי במפנה ביוגרפי".
 מפנה ביוגרפי. שרה סגל-כץ (צילום אביגיל פיפרנו-באר) |
לפני כמה שנים עבדה סגל-כץ עסקה כעוזרת הוראה ומחקר באקדמיה. "כאישה דתייה, לא היה לי אז אופק בתוך חיי תורה ומצוות מן הצד הלמדני של ההלכה. השערים האלה, שבתוך חיי המסורת היו עדיין חסומים אז, נפתחו דווקא באקדמיה, במרחב שמעניק השכלה וביקורתיות. באופן פרדוקסלי, שם נוצרה לי האפשרות להשכיל עוד יותר ובזכות כך להלך עוד יותר כבת בית בתוך מה שהוא לא רק התרבות שלי, המורשת הטקסטואלית, אלא מה שמחבר גם לחיי המעשה. מאז שערי הלמדנות ההלכתית נפתחו עבור נשים בתכניות פרטיות. נכנסתי אליהם, למדתי ונבחנתי. כיום אני גם מורת הלכה וגם שותפה בעתירה לבג״ץ כדי לשנות את האפליה מצד המדינה בחסימת אפשרות בחינות הרבנות עבור נשים".
ומהחיבור הזה נולדה גם הסדנה המשותפת. "הגוף הוא בבחינת נקודה ארכימדית לבירור סוגיות. מהו דיבור "פה אל פה"? מהי משמעותה של נשיקת יעקב לרחל, או כל 'חותם' שנחתם בגוף בעת חיבור? האמירה של דברים מפורשות עלולה להיות בוטה. האפשרות לקרוא אותם, להרהר פנימה ולשוב אל הטקסטים שנכתבו לפני המון זמן היא מפתח להבנה של משהו על עצמנו. כשנכנסים לשימוש הזוהרי בפסוק מקראי כמו "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", מפענחים הוראות בימוי לא רק של חיבור בין איש ואישה, אלא גם של יחסים בתוך האלוהות, או – בהשראת החסידות – איחוד כוחות בתוך חבורת תלמידים ואדמו"ר".
זו הקומה הראשונה. המקרא, חז"ל, הזוהר וטקסטים מן החסידות המשיכו וממשיכים להתגלגל בעברית שנכתבת היום, שנכתבה בכל מאתיים השנים האחרונות של הספרות העברית החדשה. "הגוף הוא במרכז לא רק מתוך החפץ ללמוד על הגוף האלוהי, אלא גם על עבודה בגשמיות. הגוף תמיד יישאר כמוס. בשירתן של זלדה, דליה רביקוביץ, חביבה פדיה, מיכל גוברין, בכל סרלואי, אסי פרבר ועוד משוררות ומשוררים מודרניים כמוסים יסודות מיסטיים שמשוחחים, לעיתים גלויות ומדעת, עם ספרות הקבלה והחסידות. אבל יש גם שירים שכנראה מלכתחילה לא ביקשו לקיים שיחה ישירה עם המיסטיקה היהודית, ומהדהדים אותה. כמו שיריו של ישראל אלירז, או שיריהן של רחל חלפי ואנה הרמן".
שיחה פואטית-מסורתית שלא מדעת?
"גרשום שלום אמר שהשפה העברית היא 'חומר נפץ': אי אפשר להשתיק את השמות הקדושים שהשביעו באמצעותה. בשפה שלנו נותרה עוצמה שאיתה אנחנו ממללים, והיא סך מרכיבי תלי תלים של אינטר-טקסטואליות. מניפת הלימוד היא שמשיבה אל הפיזיות, היא שמאפשרת לכתוב מחדש שירה וסיפורי גוף, תוך הדהוד למה שקדם, תוך המשך של פסיעה הלאה".
אז אפשר לדבר על זיקה משותפת בין כתיבה בעקבות טקסטים מסורתיים ובין כתיבה שעוקבת אחרי הגוף?
"לכאורה הקשר לא-הכרחי. לכאורה, לימוד טקסטים מבקש לצאת מעצמנו, להעפיל אל מחוזות לא-ידועים, והגוף הוא אתר מוכר, קרוב, ראשוני. אבל בעת הלימוד, אפשר לחוש את הטקסט ולגלות שהטקסט המסורתי ממלל רעיונות שגם אנחנו מזהים. לחלופין, בבקשת הכתיבה מתוך הגוף יכולה להתברר פתאום חוויה של מרחק, ניכור, זרות למה שהוא הסמוך והמיידי לנו ביותר. התמקדות בדינמיקות בתוך שפת הכתיבה מובילה לצבר דברים יחד – דברים הבאים מן הדפוסים ושבים אל הדפוס, דברים הבאים מן הגוף והולכים אל הדף".
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי
