"הישראלים לא אוהבים עדינות": מדוע יאיר הורביץ לא זכה במעמד הראוי לו?

"ברור לי שבתחילת הדרך, כשכתבתי – כתבתי לעצמי, מתוך רצון לדבר. מי הקורא, מי יקרא, מי ישמע, לא ידעתי. לא הייתי יכול לומר: אני כותב כי יש לי איזה אדם יקר בעולם שאני כותב לו, וזה אולי ישמח אותו. לא היה לי כזה אדם. צריך להבין, שכשאני אומר שלא היה לי עם מי לדבר, זה באמת כך היה, ודיברתי עם הנייר".

יאיר הורביץ, בריאיון עם הלית ישורון, ינואר 1988, מתוך הספר "איך עשית את זה?", בהוצאת הספריה החדשה

 

את הדברים האלה אמר המשורר יאיר הורביץ כחצי שנה לפני מותו, בגיל 47, ממחלת לב שהתמודד איתה במשך שנים רבות. היום, יותר מ-30 שנה אחרי שנפטר, אפשר לעצור ולשאול: האם גם היום הורביץ מצליח לדבר? האם יש מי שקורא עדיין את המשורר העדין, הפיוטי, והחידתי ההוא? מי שגבריאל מוקד הכריז עליו, כשהיה רק בן 24, כעל אחד מ"המשמרת הצעירה" של השירה העברית, בצד יונה וולך ומאיר וויזלטיר, הלך ורחק מן התודעה הציבורית בשנים שלאחר מותו, בעוד ששמותיהם של חבריו למשמרת – וולך וויזלטיר – הלכו והשתרשו בתודעה התרבותית הקולקטיבית בישראל.

 

ובכל זאת, יש מי שמבקשים לקרוא בהורביץ ולהזכיר אותו. ב-5 בדצמבר יתקיים בבית אבי חי, במסגרת עונת הספרות, האירוע "ציפור כלואה", ערב מחווה למשורר שיזמו המשורר עומר ולדמן והמוזיקאית והמשוררת נעמי חשמונאי. כשוולדמן נשאל מדוע דווקא הורביץ, הוא משיב: "כי הוא בורח באופן כמעט מוחלט מאקטואליות, מאיזשהו ניסיון להיות עכשווי, והוא לא מפחד להיות לא-מובן, שזה איזשהו אישור שאני הייתי צריך, ועדיין צריך, ככותב – שזה בסדר לא להיות מובן וללכת עם המילים והדימויים שלך בלי הצורך להוריד לקרקע ולפשט כל הזמן", הוא אומר. "בשנים האחרונות זה כמעט תכתיב – צריך לכתוב על הסוציולוגי, לדבר על מה שקורה עכשיו, להפוך את השירים למניפסט, ואני סולד זה".

 

ואולי, באמת, יותר משהורביץ חמק מהתודעה הציבורית, הוא הלך ושקע בנפשם של עוד ועוד כותבים; הוא נהפך ל"משורר של משוררים". כמו ולדמן, גם חשמונאי מרגישה שהורביץ מציע לה גישה אחרת אל השירה ואל היצירה מזו שמציעה האווירה הקיימת היום בעולם השירה. "זו נקודה שאני חושבת עליה הרבה ככותבת - התביעה לקוהרנטיות ולמובנות", אומרת חשמונאי, "שירה בעיניי פועלת מעבר לרעיונות שאולי גלומים בה. אצל הורביץ, לטעמי, אפשר לחוש את זה ממש, ובשדה השירי עולה לעיתים קרובות הדרישה למובנות, למיידיות ולמסר ברור ומייצג. הורביץ מציע בעיניי גישה אחרת אל השיר, כזו שאני יותר מזדהה איתה".

 

וכך, אף על פי שמדובר במשורר נשכח כביכול, הורביץ הוא משורר שלא מעט משוררים זוכרים. "אני חושב שיש קצת הנאה מזה שהוא 'סוד'", אומר ולדמן. "כמעט כל מי שדיברנו איתו והצענו לו להשתתף בערב אמר: 'מה, באמת, מדברים על יאיר הורביץ? איזה כיף שלא רק אני נזכר בו וקורא אותו'".

 

פרופ' מנחם פרי, מי שהיה העורך והמו"ל של הורביץ, מבין ומסביר את הפליאה שחשים משוררים צעירים אל מול שיריו של הורביץ. "עולה השאלה איך הוא עושה את זה, איך הוא עושה דבר כזה בלשון. את כל הדברים הנוראים והקשים הוא היה הופך לחוויה אסתטית, ועולה השאלה איך הוא עושה את זה", הוא אומר. "משוררים מתעניינים בזה במיוחד, כמו שנגר מתחיל יתבונן בנגר אומן ויתפעל מהאופן שבו הוא מנסר. זה אותו הדבר". 

 

יאיר הורביץ (פלאש90, משה שי)

 

"הורביץ הוא קצת משורר של משוררים", מסכימה חשמונאי, "אבל זו טריטוריה שלמרות ההילה והכאילו-מכובדות שלה היא גם קצת ילדותית בעיניי. אני לא רואה סיבה לשמור את הסוד ליודעי ח"ן. את הטוב בעולם צריך לחלוק. הבחירה לעשות את הערב עליו קשורה ברצון לחשוף את השירה של הורביץ לקהל נוסף של קוראים, ויש גם קצת תחושת חוב אישית והזדהות, משום שהוא משורר שהשפיע ומשפיע עדיין על איך שאני תופסת את מה שעושה שירה".

 

פרופ' רפי וייכרט, משורר ומתרגם שכתב את עבודת התזה שלו על שיריו המוקדמים של הורביץ, מסביר שלדעתו הורביץ נהפך למשורר של משוררים הן משום שהוא תובע הרבה מקוראיו, והן על שום העדינות שלו. "הורביץ הוא עדין, והישראלים לא אוהבים עדינות. הם אוהבים את חנוך לוין, שנהפך למחזאי הלאומי, ויאיר הורביץ זה לא בדיוק חנוך לוין. הורביץ זה אדם עדין; זה אדם שכל החומרים שלו מתפוגגים: בקושי קיימים, וכבר מתפוגגים ומתאדים, וזה לא בדיוק מדבר לציבור הרחב", הוא אומר. "הוא משורר של משוררים מכיוון שהוא תובע הבנה של השפה, הבנה של מטאפוריקה. השפה שלו הרבה יותר גבוהה מזו של מאיר ויזלטיר ויונה וולך. הוא פיוטי, ומי שמחפש פיוט – יאיר הורביץ הוא האיש שלו".

 

להתעסק בנפש

 

האם אפשר להבין את הורביץ, או רק לקבל ממנו, כפי שאמר ולדמן, את הזכות להיות לא-מובן? "לדעתי אפשר להבין שירים של הורביץ", אומר פרי, "אני מבין אותם ואני גם משמר את ההבנה שלהם, משום שכשהוא היה כותב את השירים, אז שנינו היינו מבינים אותם, ואחרי זה הוא היה בעצמו שוכח, והיה מתקשר אליי באמצע הלילה ואומר לי, 'פרוכי (כינוי החיבה של הורביץ למנחם פרי, א"ר), למה התכוונו שם, בשיר הזה?'".

 

"אני לגמרי מבין את השירה שלו, אבל לזה אחרי עבודה ארוכת שנים", אומר וייכרט. "כשאתה קורא יאיר הורביץ, אתה נכבש בידי המוזיקה, אתה נכבש בידי השטף של הפרחים והמלאכים והמים והדימויים, אף על פי שהדברים האלה הם למעשה החצנות של מצבים נפשיים, כי הורביץ הוא לא משורר טבע. כל השירה שלו עוסקת במקומות בנפש".

 

ולדמן מתלבט רגע, ואז משיב: "אני חושב שבשירה באופן כללי, ובטח אצל הורביץ, יש כמה סוגים של הבנה. יש הבנה רציונלית או ליטרלית, ויש הבנה רגשית. כשאני קורא שיר של הורביץ, אם אני אנתח אותו כמו חוזה משפטי או כתבה בעיתון, זה לא תמיד יתחבר לי, אבל אני מרגיש את הבן אדם, אני קולט אותו, ואני מרגיש שאני מבין אותו. אני מרגיש אותו. זה בעצם גם מה שהייתי רוצה לקבל מהקוראים שלי – את הזכות לכתוב בצורה לא-מובנת כביכול, ובכל זאת להיות מובן מבחינה רגשית".

 

פרי מסביר שאכן חוויית הקריאה של הורביץ היא במידה מסוימת בלתי-אמצעית. "אנשים שאוהבים את הורביץ נהנים מכל מיני אימאז'ים ומכל מיני צירופי לשון ולא כל כך יכולים לחלץ מן השיר איזו אמירה תוכנית, איזו טענה או משהו כזה. משורר כמו מאיר ויזלטיר כותב הרבה על העולם, על תופעות בעולם, ומשוררת כמו יונה וולך כותבת על חוויות קיצוניות, אישיות ובוטות יותר. השירה של הורביץ כולה עוסקת במצבים נפשיים, בטרנספורמציות נפשיות. יש לו שיר שמופיעים בו תאריכים היסטוריים, 48' ו-73', תאריכים של מלחמות בתולדות מדינת ישראל, ובעצם אצלו אלה תאריכים של מות אביו ושל גירושיו. גם כל מה שנראה כחיצוני זו בעצם הרחבה של עצמו".

 

אתה חושב שהוא בחר לכתוב בצורה הזאת?

"אני חושב שזו אינה בחירה. זה מה שהוא היה יכול לעשות, לשם הוא התפתח", משיב פרי, "גם אם הוא היה מנסה לכתוב דבר אחר, היה יוצא לו בסופו של דבר הדבר הזה".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8