יוצאת מהצללים

עופר אדרת

25.02.20

במרתף בית פרטי בשכונת תל ברוך בתל אביב המתינו במשך שנים רבות ארגזים מלאים באלפי תמונות ונגטיבים. איש, מלבד בני המשפחה ששמרו עליהם, לא ידע על קיומם. מעטים הם גם אלה ששמעו את שמה של שרה אייל, הצלמת שתחת ידיה יצאו התצלומים, אף שתיק העבודות, ששכן בבטחה בארגזים, מרשים בכל קנה מידה. הוא כולל אלפי תצלומים, בעיקר משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, נופים ואנשים מישראל ומרחבי העולם.

הצלמת שרה אייל נפטרה ב-2004 ולקחה עימה לקבר הרבה מאוד מידע ביטחוני רגיש, שגם היום אסור בפרסום: מידע שאספה בעשרות שנות עבודתה החשאית כצלמת בשירותי הביטחון של מדינת ישראל. ואולם, בשעה שפירות עבודתה המקצועיים קבורים עמוק בארכיונים בלתי-נגישים, כעת, שנים לאחר לכתה מן העולם, נחשפים בפעם הראשונה לציבור הרחב מבחר מהתצלומים הפרטיים שנשמרו בביתה.

את הפרסום של אייל יש לזקוף בראש ובראשונה לזכותו של נינהּ, איתי רוזן־זינגר, בנה של נכדתה דפי. לפני כמה שנים, בעודו תלמיד תיכון, הוא גילה את יצירתה של סבתא רבתא שלו בשיעור צילום. מורתו, דורית וסרשטרום, מצאה עניין רב בתמונות שהביא לבית הספר. מהר מאוד הבינה המורה כי היא ניצבת לפני אוצר - של צלמת מוכשרת, שאיש אינו מכיר – והחלה לחקור עוד ועוד על אודותיה.

התלהבותה של וסרשטרום סחפה תחילה את המשפחה כולה. היא הביאה לכך שב־2010 פורסמו כמה מעבודותיה של אייל בכתבה של צאלה קוטלר ב"גלובס". ב־2019 פורסמו פרטים ביוגרפיים נוספים לצד עוד מבחר תמונות, בכתבה של החתום מעלה במוסף "גלריה שישי" של עיתון "הארץ". ועכשיו זוכה הציבור הרחב להיכרות מורחבת עם גוף עבודתה של אייל בתערוכה ובקטלוג שיזם בית אבי חי בירושלים.

אייל נולדה ב-1915 למשפחת הרטמן, שהייתה משפחה בורגנית אמידה, בעיר פרשוב שבמזרח סלובקיה, למרגלות רכס הטטרה. היא הייתה הצעירה מבין ארבעה אחים. אביה, ירמיהו (יוליוס), ניהל בית חרושת למשקאות חריפים וליקר שזיפים. אמה, יוליה לבית רוזנבאום, הייתה עקרת בית. האב נפטר ב־1929. בכך ניצל מגורל של רבים מבני משפחתו: אימה של אייל נרצחה באושוויץ. אחותה, רוזה אנגלמן, בעלה וילדיה, נרצחו אף הם בשואה. בתיעוד שמילאה אייל ב"יד ושם" כתבה "תא גזים" בדף העד שהוקדש לאימה. "כנראה מטיפוס", כתבה בזה של אחותה. אחות אחרת שלה עלתה לארץ, ואחיה היגר לאוסטרליה.

ב־1934, כשהייתה כבת 18, נישאה אייל בשידוך לצבי סלטר, סוחר במקצועו, ועברה לגור עימו ברומניה. למשפחת בעלה היה שם בית חרושת ללבנים ולרעפים שהיה הגדול באזור צ'רנוביץ. בתם היחידה, ורה, נולדה ב־1935. חמש שנים אחר כך, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ברחה המשפחה הצעירה לבוקרשט, ושם המתינה לאישורי הגירה לארץ ישראל. בהמשך עלו באופן חוקי לארץ, דרך טורקיה, והתיישבו ברחוב רופין בתל אביב.

יחסיהם של בני הזוג עלו במהרה על שרטון. ב-1942 הם התגרשו; הגירושים היו קשים. המשפחה סיפרה כי סלטר לא קיים את חובתו לדאוג לבתו. האם ובתה עברו לגור אצל הדודים חשוכי הילדים. האב, מצידו, התאהב באישה אחרת ועזב את הארץ. מאז נותק הקשר בינו ובין משפחתו.

בארץ שינתה שרה את שם המשפחה לאייל. ב־1948 החלה ללמוד ציור וצילום, ולבסוף החליטה להקדיש עצמה לצילום. המורה שלה היה ולטר קריסטלר, יהודי־גרמני שלמד גרפיקה וצילום בבית הספר לאמנות באוהאוס, ובמולדתו היה צלם באולפני בבלסברג, שם עבד בין היתר עם הבמאי פריץ לאנג ("מטרופוליס"). ב־1933, עם עליית הנאצים, היגר קריסטלר לארץ ישראל והקים חברה להפקות קולנוע ששמה "תקופה". בין היתר, צילם וביים סרטי תעמולה לקק"ל, ובהם "עמק זבולון", "מוואדי חווארית לעמק חפר" ו"יש תקווה לילדים", וכן סרטי פרסומת.

במעבדה שלו, בביתו ברחוב מאפו בתל אביב, התנסתה אייל בסגנון העבודה של האמן ההונגרי־יהודי לסלו מוהולי־נג'י. מוהולי-נג'י היה אבי תנועת "הראייה החדשה" בצילום, שהתמקדה בחיפוש אחר צורות חדשות תוך כדי שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ובהקשר של סדר חברתי חדש.

באותה תקופה החלה אייל לעבוד במעבדת הצילום של הצלמנייה "פרי־אור" ברחוב אלנבי 30 בתל אביב. המוסד התל אביבי הנודע, שהוקם ב־1940 בידי רודי ומרים ויסנשטיין, יהודים מצ'כיה, קיים עד היום. בשנותיו היפות התנקזו אליו משפחות שביקשו צילום סטודיו, לצד אישים בעלי שם, פוליטיקאים ואנשי צבא, שהפיקו בחנות את התצלומים הרשמיים שלהם. כיום, בניהול בן פטר, נכדם של רודי ומרים, החנות מתמחה במכירת תצלומים נוסטלגיים מההווי הארצישראלי.

ב־1952 החל הפרק המקצועי המשמעותי ביותר בחייה של אייל, כשהחלה לעבוד כצלמת בשירות מערכת הביטחון. מעט מאוד ידוע על פועלה בתחום, ולא כל מה שידוע מותר בפרסום. במסגרת עבודתה הביטחונית התנסתה אייל בצילומי מודיעין וריגול, הדריכה את מערכת הביטחון בצילום ואף המציאה תגלית חדשנית בתחום הצילום החשאי.

בתחילת הקריירה הביטחונית שלה נשלחה לפריז והתגוררה בה בשנים 1953–1959. בשהותה שם הכירה את ד"ר מאיר רוזן, סטודנט צעיר מישראל שעבד בשגרירות הישראלית – מי שהיה לימים שגריר ישראל בצרפת ובארצות הברית וליועץ המשפטי של משרד החוץ, שעיצב את הסכם השלום עם מצרים. ורה, בתה, שהייתה אז חיילת בצה"ל, קיבלה במשך שנות ה־50 היתר חריג לבקר את אימה בחו"ל. בעת הביקור הכירה את מאיר רוזן, ולאחר שסיימה את שירותה הצבאי, יצאה אף היא לפריז, ללימודים. בהמשך נישאו השניים. רוזן נפטר ב־2015.

במשפחתה של ורה סיפרו כי אייל לא נהגה לשוחח על עבודתה החשאית. "היא מעולם לא סיפרה אפילו מילה על העבודה שלה", אמר לימים רוזן על החותנת שלו. "היא הכניסה את הכול פנימה, לא דיברה על כלום", הוסיפה בתה, ורה. עם זאת, פעם אחת חרגה ממנהגה ושיתפה את בתה באופן פעיל בעבודתה. "אחר צהריים אחד היא נשלחה לבר כדי לצלם מישהו", נזכרה ורה רוזן. משלא נמצא שותף שילווה אותה, היא ביקשה אישור לצרף למשימה את בתה. "זה היה מקום ברמה גבוהה. התיישבנו מול האובייקט, והיא החלה לצלם אותו מתוך הארנק שלה", סיפרה. "אני חרדתי ממש, עם כל 'פסטטט' של המצלמה. בשלב מסוים ראיתי שהוא נועץ בי מבט", היא נזכרת. בדיעבד העירה לה אימה כי הפריעה לה בעבודתה זו, משום שהייתה "יפה מדי", כדבריה, ומשכה את תשומת ליבו של האיש שאותו היה עליה לצלם. משם המשיכו השתיים ליעד בטוח, שם פיתחה אייל את התמונות. "היא הייתה מרוצה מהביצוע. הן יצאו טוב. אבל היא הייתה מאוד מתוחה", מספרת רוזן.

בתום השליחות בפריז, שבה אייל לארץ והמשיכה בעבודתה החשאית. "היא הייתה מאוד אחראית, קפדנית ואכפתית. כל דבר אצלה היה מדויק", אמרה רוזן. "היא הייתה עובדת עד נורא מאוחר. העבודה הייתה בשבילה הנאה. בכל צעד ושעל ראתה אתגר".

בחופשות נהגה לטייל בארץ ובעולם הרחב – אירופה, ארצות הברית, אוסטרליה והמזרח הרחוק – ולצלם להנאתה. נושאי התצלומים שלה כוללים נופים, צילומי רחוב, דיוקנאות, ילדים וזוגות נאהבים. אפשר למצוא בהם את מדינות מזרח אסיה, את ניו יורק ואת פריז, וכן את ישראל כמעט מראשיתה – לאורכה ולרוחבה – בזמן מלחמות, בביקורים באתרים קדושים, ברחובות תל אביב וירושלים, בשוק בבאר שבע, בים המלח ועוד – אלה התמונות שמוצגות כעת לפניכם.

בארכיון הפרטי של שרה אייל נותר אלבום שלו קראה "פנים אחרות לישראל". הוא הוכן מתוך הדפסים שהכינה בחדר החושך במטבח שבביתה. "באוסף צילומים זה ניסיתי ללכוד התרחשויות המשקפות מציאות ישראלית. פנים אחרות של ישראל המתארות צעיר וזקן, עשיר ועני ברגעים של שמחה ועצב, הומור ורוגז, עבודה ופנאי", כתבה שם. "החיים האינטנסיביים מתוארים על ידי הכוח והמרץ מהמורשת ההיסטורית ומנסיבות העבר וההווה, כמו כן אדמת מולדת הכוללת את עיר הקודש, גבעות סלעיות, עמקים פוריים ומדבר צחיח. אך מעל לכול, הכוח הנובע מאמונה עמוקה ואין־סופית שאלוהים לא יאכזב ולא יזנח אותם", הוסיפה.

תצלומיה מהווים נוף חברתי, שמתעד באופן ישיר את חיי "הישראלי החדש" בתקופת הקמת המדינה. אייל מובילה את הצופה לטיול במדינה חדשה מוצפת אור, דרך התבוננות. התצלומים מהולים בדימויים אוריינטליים ואותנטיים למקום. מושאיה מייצגים התחדשות, פתיחות ושחרור ומביעים אופטימיות ושמחת חיים. "סגנונה נחשב לאוונגרד אמנותי מתקדם המתבסס על האלמנטים הבסיסיים, הטהורים של הצילום", כתבה עליה וסרשטרום.

הצלם אריאל ינאי, ראש המחלקה לצילום בבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה בתל אביב, מצא בצילומיה "רגישות לחיי היום־יום, שנראים ממש כקפסולת זמן במבט עכשווי". לדבריו, "ניכר גם שהיה לה חוש טוב למרחק ולפרספקטיבה: היא ידעה היכן לעמוד כשצילמה, ובכך, בכל תצלום באופן שונה, יכלה לערב יותר את הצופה בסיטואציה המצולמת או להראות מבט מרוחק יותר שבו הסביבה יותר נוכחת והנוכחות האנושית משתלבת בתוכה".

עבודותיה מושפעות מהסגנון של "הרגע המכריע", שפיתח אנרי קרטייה ברסון. "צילום איננו כמו ציור. כשאתה מצלם, מתקיימת לשנייה פעולה יצירתית", אמר קרטייה ברסון בריאיון ל"וושינגטון פוסט" ב־1957. "העין שלך מוכרחה לזהות קומפוזיציה או ביטוי רגשי שאותם מזמנים לך החיים, ואתה חייב לדעת מתוך אינטואיציה מתי ללחוץ על המצלמה. זה הרגע שבו הצלם הוא יצירתי".

בהספד שפרסם העיתון לזכרו של קרטייה ברסון עם מותו (ב־2004, אותה שנה שבה מתה אייל) צוטט: "בצילום אתה חייב להיות מהיר, מהיר, מהיר, כמו חיה אחרי הטרף שלה". גם הוא, כמו אייל, תרם מכישרון הצילום שלו לצבא – תחילה בצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה, ובהמשך לטובת הצבא האמריקני, שהשתתף בשחרור אירופה מהכיבוש הנאצי.

ואולם בניגוד לקרטייה ברסון, למרות (ואולי בגלל) העובדה שפעלה שנים רבות כצלמת בשירות מערכת הביטחון, לא הצליחה אייל להתפרסם בזכות תצלומיה האמנותיים ולהטביע חותם על הצילום המקומי. אולי תרמה לכך גם העובדה שהייתה אישה במקצוע שנחשב באותן שנים לגברי.

חלק קטן מתצלומיה הצליחה למכור ולפרסם, אך לא בהיקף שזיכה אותה בתהילה. כך, למשל, ב-1952 פרסם המגזין "לייף" צילום משעשע מאוד של כבשה ושקנאי (ראו בעמ' 86), שתיעדה אייל במכון הביולוגי בחיפה, שלימים צמח ממנו גן החיות הלימודי שם. גם תוכניתה להוציא לאור ספר תצלומים משלה לא עלה יפה. "היא מצאה מישהי שהתרגשה מאוד מהתצלומים שלה ורצתה לפרסם אותם, אבל העסק נפל לבסוף. היא שלחה תצלומים לארצות הברית ולצרפת, אבל לא יצא מזה הרבה", אמרה ורה רוזן.

הצלם גיא רז, אוצר לצילום במוזיאון ארץ ישראל, רואה באייל החמצה. "מה שמעניין בסיפורה של שרה אייל הוא אולי דווקא ההחמצה שלה; שלא הצליחה להיות צלמת משמעותית בשיח הצילום בארץ, שאינו משופע בצלמות בעת ההיא. כאחת שלמדה צילום אצל ולטר קריסטלר, בוגר הבאוהאוס, ועבדה ב'צלמנייה', היא הייתה אמורה להתפתח כצלמת מרכזית בצילום המקומי". ואולם, לדבריו, "המעבר שלה לעבודה מול הצבא ומוסדות המדינה השאיר את היומרות האמנותיות מאחור".

"באוסף התמונות המקסים שלה ניתן להבחין באיכויות הגבוהות שמאפיינות את התקופה לפני העידן הדיגיטלי", אמר הצלם דניאל צ'צ'יק, עורך בלוג הצילום של "הארץ". לדבריו, "בניגוד להרבה צלמים של היום, שדרכי ההסתכלות שלהם מובלות מהמחשבה מה יביא לייקים והתייחסות כמה שיותר גדולה, לאייל אין רצון גדול לייצר סנסציות בפריים – רק לצלם את החיים כפי שהיא רואה אותם, בגובה העיניים, עם רומנטיקה ומנגינת אמת שקטה, כמו פסקול לסרט של החיים".

בתצלומיה משתקפת גם רוחה של התערוכה "משפחת האדם" של הצלם והאוצר אדוארד סטייכן מ-1955, שבמרכזה היו תצלומים של בני אדם ברחבי העולם, בחיוכים ובכאב, מלידה עד מוות. לצד זאת, אפשר לראות בהם גם השפעה של תצלומי הטבע של פטר מירום, חתן פרס ישראל לצילום, שתיעד את נופי הארץ.

נכדתה של אייל מעידה כי סבתה, שרוב שנותיה התגוררה בתל אביב, הייתה אדם בודד. אף שבתצלומיה ניכרת אהבת אדם, דפי רוזן־זינגר סיפרה כי לא היו לה חברים וכי הייתה אדם סגור. הידידים היחידים שלה היו עמיתיה לעבודה. "זו הייתה סבתא והמצלמה. היא הייתה סגורה ולא האמינה באנשים. היא הייתה הישרדותית מאוד. היא אמרה לי לדאוג לקריירה ולפרנסה ולעולם לא להיות תלויה באיש. זה היה המוטו שלה. היא אמרה לי: 'אל תיתני לאף גבר לנהל אותך'. עבורה, ילדים היו בזבוז, סוג של ויתור על החיים. בכל פעם שהייתי בהיריון, התביישתי לספר לה".

רוזן־זינגר, שלה שלושה ילדים, הוסיפה: "היא לא הייתה פמיניסטית, כמו שמקובל היום. אבל הייתה אישה עצמאית מאוד, שהאמינה ביכולות שלה כאישה. היא הייתה שקטה וצנועה, אבל כשהסתכלת עליה, הרגשת דרוך, כי הבנת שלא תוכל לומר שום דבר מעבר לאמת. זה לא יעזור, היא תבין". בסבתה, היא מספרת עוד, "היה אלמנט משמעותי של עצבות, למרות שהיא ידעה ליהנות מהחיים. היא אכלה את הריבה הכי טובה, לגמה מהשוקו הכי טעים ולבשה את הסוודר הכי איכותי".

אחרי גירושיה לא ניהלה אייל קשר זוגי נוסף ולא הקימה משפחה חדשה. עם זאת, בין אלבומיה מסתתרת עדות לרומן אפשרי שהיה לה ברבות השנים. בכמה מתצלומיה תועד הפסל יוסף תגר בביתו ביפו (ראו צילום בעמ' 70). בעיזבונה אף נותר פסל שהעניק לה במתנה. "חשדתי, אבל אני לא יודעת", אומרת ורה רוזן כשהיא נשאלת אם בין השניים התפתח קשר רומנטי. "הוא היה מאוד דיכאוני. היא לא. אבל היו לה תקופות קשות, לא אגיד שלא", היא מוסיפה.

תגר, שעלה מבולגריה, חי בדירה קטנה בסמטת המזלות ביפו העתיקה וסבל מבריאות נפשית מעורערת. הוא התאבד ב־1992. "בחייו לא נקף תגר אפילו אצבע אחת למעשה פרסום עצמי, שבלעדיו נגזר בימינו על אמנים לא מעטים, ששיעור קומתם אינו מוטל בספק, להיבלע בעלטת השִכחה המשותפת", ספד לו הסופר והאמן עמוס אריכא.

אייל לא הצטיינה אף היא בפרסום עצמי, ולמעשה גם בתצלומיה האמנותיים אפשר לאתר עקבות של עבודתה המודיעינית החשאית. כך, למשל, בחלקם היא בחרה בזווית צילום מהמסתור, בלי שהמצולמים יכלו לדעת כי היא מתעדת אותם. אבל יותר מכך בולטת כאמור אהבתה לבני האדם: מוכרת פירות בשוק בבאר שבע, ערבייה שנושאת את בנה בעיר העתיקה בירושלים, זוג מבוגרים על גדת הירקון בתל אביב, בחורות בביקיני בשפת הים בתל אביב, ילדות ביפו, ילד בעכו.

עד גיל 72 עבדה כצלמת בשירות מערכת הביטחון. "האריכו לה את החוזה גם אחרי גיל הפרישה וביקשו ממנה להישאר עוד. היא הסכימה כי הרגישה שהיא יכולה ורוצה", אומרת בתה, ורה רוזן.

על המצבה של אייל, בבית העלמין הר המנוחות בגבעת שאול בירושלים, נכתב כי הייתה "אישה אצילת נפש, צנועה בדרכיה" וכי "תרמה רבות לביטחון ישראל". שני המשפטים האלה – על צניעותה ועל עיסוקה החשאי – עשויים להסביר מדוע לא זכתה לפרוץ דרך אל תודעת הציבור הרחב, למרות כישרונה האמנותי.

עופר אדרת הוא כתב "הארץ" לענייני היסטוריה.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי