בכל שיעור ישנו הרגע הזה, שגל אלניר, מורה לגמרא וראש תוכנית "מבוע" במדרשת עין פרת, מצפה לו. זהו הרגע שאלניר מעבירה את הלפיד לתלמידיה ומעניקה להם אוטונומיה זוטא, שולחת אותם להתקבץ בקבוצות עצמאיות סביב אותו הטקסט ועם אותה ההנחיה - להיות עמוד האש לעצמם. "אני לא יכולה לדמיין שיעור בלי הפורמט של לימוד בחברותא. בדרך כלל קשה לי לחכות, ואני תמיד מנסה לשלוח אליו כמה שיותר מהר".
בלי חרדה? בלי אבל על אובדן הסמכות שלך כמרצה?
"מבחינתי, החברותא היא האפשרות לפגוש אנשים בני שיח. כל שיעור כרוך בעבודה מקדימה ומקיפה שלי, ואני שולחת את התלמידים להתמודד עם חומרים שאני כבר מיודעת איתם באופן עמוק. זו ההזדמנות שלי, כמורה, למפגש בגובה העיניים. החברותא הופכת את הטקסט מנחלתו הבלעדית של המרצה לנתיב של תקשורת. אחרי החברותא התלמידים רתומים באופן עמוק, אקטיבי. הנוכחות שלהם היא כבר לא נוכחות של מאזין. החינוך הפורמלי בנוי באופן שאומר שצריך להמתין לאישור, לשורה תחתונה, שיש צורך בבעל סמכות שייתן גושפנקא. הלימוד העצמאי הוא הזדמנות להשתחרר מהטענה התרבותית הזאת. כן, יש מי שהפנה אותי לטקסט מסוים, יש הנחיה, אבל הפורמט מכריח אותי לסמוך על עצמי, לגלות שאני יודעת לחשוב ולספר בעצמי, ללמוד לא לשם קבלת חותמת חיצונית".
"התלמיד צריך תמיד לשבור את הזכוכית, את הספקולציה שלו על המורה", מוסיפה ד"ר מיכל בן נפתלי, שספרה "המורה" הוא זוכה פרס ספיר לשנת 2017. "בחיים הממשיים אנחנו תמיד מפוצלים; אנחנו אף פעם לא לגמרי נוכחים. גם המורה הנמצא עשוי להיות בחלקו במקום אחר, או לא-קשוב, או לא-נכון, או אולי לא-חשוף למה שהתלמיד חשוף לו. היחסים העדינים ומורכבים כל כך בין חניך ומאסטר תמיד יכלאו את התלמיד, אם חושבים במונחים של סמכות וסמכותנות של מורה כלפי תלמיד. השאלות הן תמיד השאלות של מה זה אומר נוכחות של מורה? מה אומרת נוכחות של תלמיד לעצמו? האם הנוכחות החיה של מורה היא בהכרח כבר תמיד נוכחות מדובבת? יש טקסט של דרידה קורא בפוקו, שהיה מורה שלו, והטקסט נפתח במה שהוא, דרידה, אומר על המאסטר שלו, כלומר, מופעל דרך הסיטואציה שבין מורה ותלמיד. דרידה אומר שם שהיה לו 'המזל הטוב' ללמוד אצל מישל פוקו. הוא מעיד על עצמו כמי שמחזיק בתודעה של חניך, של מעריץ מכיר טובה, ועל התודעה הזאת, תודעת החניך, הוא אומר שהיא תודעה אומללה. כשהחניך נכנס לדיאלוג, כשהוא מתחיל להשיב למורה שלו, הוא מרגיש כעולל שלא יודע לדבר, אבל אין ברירה לתלמיד אלא להתחיל לדבר. ודרידה צולח את זה. הוא קורא את המאסטר שלו, למרות האימה, למרות חוויית הדחייה. כי המורה, וכך גם התלמיד, האנשים החיים כולם חיים כאדם טקסטואלי. סובייקטיביות, גם על העצמאות שבה, היא תמיד הכלה של האחר. הטיפול שדרידה מעניק לטקסט, הקריאות שלו, הן תמיד הכלה של טקסט של האחר. הטקסט והמורה מוכלים בתווך".
האם קריאה בלי הנחיה של מורה לא בהכרח מחמיצה משהו?
"כשהתלמיד קורא טקסטים, הוא לא מחמיץ ממלאותם של החיים, כי מלאכת הקריאה היא לא עקרה; הקריאה מלאה בתשוקה. שום דבר מהמנעד האנושי של מפגש לא מוחמץ. אדרבא, במפגש עם הטקסט האפשרויות הרבות אף יכולות להצטלל".
לשלוח מפה ו-GPS
חג שבועות, שחל השבוע בנסיבות היסטוריות של שלהי מגפה עולמית, מזמן חשיבה חדשה על תיקון ליל שבועות המסורתי. במקום לעבור משיעור לשיעור ומלימוד בצל קורתו של בעל תורה אחד ללימוד בצל קורתה של בעלת תורה אחרת, יולך יצר הלימוד בדרך אחרת, תואמת הנחיות. השנה יקיים בית אבי חי, שבדרך כלל מקיים את ליל תיקון שבועות במושבו שברחוב המלך ג'ורג' 44 בירושלים, תיקון שבועות וירטואלי בנושא "מקום". מיטב אנשי הרוח תרמו מערכי לימוד שכותרותיהם הן "בין התקהלות למרחב מוגן", "בין עולם פנימי ליקום פיזי", "בין האדם למקום". בכל המערכים דפי מקורות שאפשר להוריד ולהדפיס וסרטוני וידאו בהנחייתם של פרופ' ורד נעם, אלחנן ניר, אתי אנקרי, פרופ' אבינועם רוזנק, אמונה אלון ורבים נוספים. קטגוריה נפרדת מכילה מערכים שהותאמו במיוחד לגיל הנעורים.
יאיר אגמון תרם מערך לימוד שמתמקד בסיפור גן עדן. "זה המקום הראשון, המקום בה"א הידיעה", הוא אומר. "אני אוהב את התחושה של לקרוא את הטקסט מתוך התנ"ך, להרגיש את הדפדוף. אני לא חסיד גדול של דפי לימוד. זו חיה מוזרה, והיה לי לא-קל לנסות להפוך את ההערות שבין המקורות לאנושיות, לכתוב בגוף ראשון, לנסות לחקות את הדיבור שלי בהן. בסופו של דבר, הנקודה המהותית היא היכולת לקרוא, ולקרוא נכון, ושיהיה כיף לקרוא. אזורי החיוג של הטיפול שלי הם הטקסט עצמו, וכמרצה לא-נוכח יש חוסר יכולת לעזור לסטודנטים שלי, שהם סטודנטים בצללים. איך אני גורם לסטודנט שלי לקרוא מהר בחלקים מסוימים, לדלג על הפסוקים הנכונים ולהתעכב על אחרים, לשים לב למילים המנחות? השתדלתי ליצור טקסט מזמין, שהוא חגיגה לקריאה. אני מקווה שאחרי הצפייה בסרטון יהיה אפשר להיכנס מתוך דף המקורות לסיפור גן עדן ולהתפנן".
ד"ר תמר מאיר, ראש בית מדרש כלנה, שתרמה מערך אף היא, מספרת סיפור אחר. את הבקשה ליצור מערך שיעור היא מתארת כ"כניסה לדלת פתוחה". בשנים האחרונות, כחלק מתפקידה כמרצה למדרש ולאגדה במכללת וושינגטון, היא מתנסה בקורסים מקוונים. "אני לא מנהלת שיח בווידאו, אלא שולחת טקסטים והנחיות", היא מסבירה. "שאלת הרקע היא המהותית. אני לא יודעת איזה רקע יש ללומד שהגיע לפני החומרים. אני לא יכולה להניח שהרקע קיים, ולכן אני בונה דף מונגש לחלוטין. האתגר הוא לייצר קריאת כיוון בנתיב פרשני מסוים, ומצד שני, לא לחנוק את הלימוד. בתור מנחה בערב לימוד, אני יכולה לתת דף ולעבור בין החברותות ולהשיב אותן אליי בשיעור המסכם. הסרטון עוזר מאוד לסגור את הפער של חוסר היכולת שלי ללחוש באוזן הלומדת. הוא כמו כלי נוסף, לשלוח מפה, ואיתה GPS".
היכולת לשחרר
גם הסופר יאיר אסולין תרם שיעור על מה שהוא מגדיר כ"פעולת השאיפה של האדם זו היכולת שלו לספר סיפור".
איך אתה בדרך כלל מכין דפי מקורות?
"המוצא של שיעור או הרצאה הוא סיפור. סיפור טוב, משמעותי, הוא לנצח רק מתווה לסיפור, רק פרטיטורה שעל כל קורא לנגן בעצמו. המקורות הם תמיד רק סימנים בדרך, הדהודים סובייקטיביים למהלך שכל לומד, כמו כל קורא, יעביר את עצמו. המקורות שאני בוחר לשים הם תמיד קצה קרחון של משהו, סימון שממנו ניתן לשקוע לעולמות רבים ואחרים".
 "שיחה משמעותית היא מעבר למילים". יאיר אסולין |
ובכל זאת, כאן התנאים הם שונים. איך הם השפיעו על בניית המערך, זה שמעוצב בצו שלח לחמך?
"האתגר הגדול של כל פילוסוף וסופר היא היכולת לשחרר, להניח לאחר שפוגש אותך לקחת ממך את מה שהוא רוצה ולהשאיר בצד את מה שלא מפעיל אותו, גם אם בעיניך, לפעמים, זה הדבר החשוב ביותר. הדיוק התוכני הוא שהתכנים לא יהיו דידקטיים מדי, לא יאמרו אמת אחת או דרך אחת".
גם ביוזמה לתיקון שבועות וירטואלי יש יותר מדרך אחת. מצד אחד, זו דרך יצירתית לקיים מסורת מקדמת דנא, ומצד אחר, היא מחדשת אותה.
"אני מאוד אוהב את היוזמה הזאת. היא מצד אחד באמת מתכתבת עם מסורת הלימוד, אבל היא גם מכירה ברוח הזמן המנשבת בינינו, ברצון ללמוד לבד במובן העמוק, במובן של חירות וחופש. בזמן כמו שלנו, שבו המתח הוא בין חירות ובין אובדן שלה, היוזמה הזאת כוללת גם אמירה מוסרית על החובה של כל אדם, כל לומד, לקחת אחריות על לימודו, לממש את החירות שלו, לצאת למסע. מבחינתי, כל פעולה בעולם היא פתיחה לשיחה. אם אפשרות השיחה לא נמצאת בפעולה, הפעולה עקרה. התובנה הזאת מתחדדת שוב ושוב, בטח עכשיו בעידן הזום, ששיחה משמעותית היא מעבר למילים; היא הרבה יותר מהתוכן המיידי והישיר שמועבר. שיעור כזה הוא הזמנה לשיחה שאני מקווה שתתרחש".
