לרוב הילדים שתפגשו (ואולי גם למבוגרים) יש גיבור: זה יכול להיות הארי פוטר, ליאו מסי, אליהו הנביא, נועה קירל, הרקולס או בוב הבנאי; לרובם יש מישהו שאליו הם נושאים את עיניהם ומתייחסים אליו כאל הגיבור שלהם.
רועי ליס, פסיכולוג חינוכי מומחה, עוסק לא-מעט בגיבורים של ילדים ומסביר מהי הדינמיקה של הגיבור בנפשם של ילדים. "הגיבור מתווה לנו דרך. הוא בעצם מספר לנו שאפשר. דרך תהליך של הזדהות אנחנו יכולים באמצעות סיפורי גבורה למצוא בעצמנו את הכוחות שאנחנו צריכים כדי להתמודד עם אתגרים בחיים שלנו", הוא מסביר. "בתקופות שונות בחיים שלנו אנחנו מתמודדים עם דברים שונים. כשאנחנו ילדים, זו יכולה להיות מפלצת שמחכה לי מתחת למיטה; כשאנחנו נערים, המפלצת היא אולי הצו הראשון או הבגרות במתמטיקה; וכשאנחנו מבוגרים, המפלצת יכולה להיות הבוס שלי או חמותי. כל אחד והמפלצות בחייו. כולנו מתמודדים עם קשיים ועם אתגרים, וסיפורי גבורה בעצם מספרים לנו על המהלך הזה שהוא מהלך אוניברסלי של התמודדות עם מפלצת והתגברות עליה".
האם יש ילדים שאין להם גיבור? ליס משיב שכאשר הוא פוגש בקליניקה ילד שאין לו גיבור, זה רומז לו שחסרים לו הכוחות שמאפשרים לו להרגיש שהוא יכול להתמודד עם קושי. "הרי מה הגיבור תמיד עושה? הגיבור יוצא למסע הרפתקאות שבמהלכו הוא מגלה שהוא הרבה יותר חזק ממה שהוא חשב מלכתחילה", ליס אומר. "כולנו צריכים את זה. כל ילד צריך את זה, בין שההתמודדות שלו היא לימודית ובין שהיא חברתית או משפחתית. לצערי, יש יותר ויותר ילדים שחיים בעולם בלי גיבור. אני באמת פוגש יותר מדי ילדים שאומרים לי "אין לי גיבור. אין מישהו שאני נושא אליו עיניים והוא מודל בשבילי להתמודדות עם קשיים'".
שהם סמיט, סופרת לילדים (ולמבוגרים), אומרת שגבורה מדברת מאוד אל ילדים רכים. "יש בה את הפן האומניפוטנטי - הפנטזיה של הקטן המפוחד שמקבל פקודות מהגדולים להיות גדול, חזק ושליט, וגם את הפן של ההתגברות, שבאה עם ההתבגרות", היא אומרת. "בעיניי, המפלצת היא הלא-נשלט שבאדם, וככל שהוא רך יותר בשנים, כך היא בלתי-נשלטת. גיבור שמכניע מפלצת הוא גיבור הכובש את יצרו, בניסוחם הקולע של חז"ל. סבלני הוא מי שמצליח לשאת סבל לאורך זמן. אלו מהויות של התבגרות".
סמיט מצביעה גם על סוג גבורה נוסף, חמקמק יותר. "זה סוג הגבורה שלאה גולדברג כינתה בשם 'האומץ לחולין'", היא אומרת. "פשוט להצליח להיות אדם ולחיות חיים שיש בהם משמעות ויופי. לטעמי, זה הכי מעניין וגם הכי מאתגר לכותב - ליצור מתח שאינו נדרש לעלילה מסמרת שיער. להראות עד כמה החיים עצמם, בפרטיהם הקטנים, במחשבות, ברגש, הם מרתקים, וכמה פיוט יש בזה. ככל שספרות הילדים מתאמצת לחקות את הטלוויזיה ודומה יותר לתסריט, כך נעלמת ממנה הליריות".
מחיר הפרסום
אז כן, לרוב הילדים יש גיבורים, אבל מי בוחר אותם בשבילם? מי לכל הפחות מציע להם את המגוון שמתוכו הם יכולים לבחור? פרופ' יעל דר, חוקרת ספרות ילדים ותרבות ילדים ישראלית, מסבירה שבתקופת קום המדינה הגיבורים היו אנשי מרד: "בר כוכבא זכה פתאום לתקומה, יהודה המכבי, וגם אנשי השומר, שקיבלו פתאום נוכחות בספרי ילדים", היא מספרת. "כל גיבורי החגים שנלמדו בגני הילדים היו גיבורים חדשים בעצם. הם לא כאלה שחגגו אותם באירופה בשטעטלים. בעצם יצרו פנתיאון של גיבורים, כי לאומיות צריכה פנתיאון. ילדים במקרה הזה הם דבר נפלא, כי את יכולה לברוא פנתיאון, וילדים מקבלים אותו כאילו הוא היה מאז ומתמיד, בניגוד למבוגרים, שיש להם כבר הרגלים תרבותיים משל עצמם שהם הביאו איתם ושהם גדלו עליהם".
 האבא כהורה-על. גרוסמן (צילום: פלאש90, מרים אלסטר) |
אבל מאז הימים העליזים של ראשית הציונות, הגיבורים של הילדים השתנו מאוד. "בעבר המגמה הייתה ליצור הערצה, שמשמעותה יצירת מרחק בינך ובין מישהו שאת מעריצה, אבל היום המגמה היא הפוכה: המטרה היא ליצור קירוב ואמירה שכל אחד יכול להיות גיבור", היא אומרת. "זו מעין מגלומניות שאנחנו מוסרים לילדים: 'אתם בטוח יכולים להיות איינשטיין, בטוח יכולים להיות פיקאסו'. זו ספרות שמאוד עוסקת ב'אני'. מגיבורים שיוצרים קולקטיב, מגיבורים שיוצרים קהילה, שמקבלים ומשתפים פעולה עם הפנתיאון הזה, אנחנו נעים לגיבורים שדווקא מפריטים את החברה ויוצרים ומעודדים מצוינות ובולטות של הסובייקט".
מגמה נוספת שדר מבחינה בה בספרות הילדים של ימינו היא ההנכחה של דמות ההורה כגיבור בספר. "הורים רוצים להפוך את עצמם לגיבורים בספרי הילדים היום", היא אומרת. "בסיפורים לילדים של דויד גרוסמן, למשל, שהם יפים מאוד, האבא - שהוא תמיד מין הורה-על כזה, שיודע לפתור את כל הבעיות, שיודע להיות קשוב כל כך ולהוביל נכון את הילד - הוא הגיבור".
אמנם נטייתם של הורים לדחוף את עצמם לספרי הילדים של ילדיהם היא חדשה, אבל הנטייה של ילדים לראות בהוריהם גיבורים היא דווקא נושנה מאוד. הילה קלעי נובוטני, פסיכולוגית חינוכית, מסבירה שמבחינה התפתחותית, ילדים בראשית חייהם תמיד מעריצים את ההורים שלהם. "חלק מההתפתחות הטבעית של ילדים היא הערצה, וזו בדרך כלל מופנית כלפי ההורים שלהם", היא אומרת. "כשבהמשך חייו הילד מתחיל להעריץ גיבור שאינו ההורה שלו, זה ניסיון שלו ליצור נפרדות מההורה. הגיבור הוא דמות חיצונית שעוזרת לילד לפתח את מי שהוא, את הזהות שלו, בנפרד מההורה".
אחרי הנטייה להפוך את ההורים לגיבורים וללמד את הילדים ש"כל אחד יכול להיות גיבור", אולי המגמה הכי חשובה בספרות הילדים של השנים האחרונות היא שסוף-סוף יש לנו גם גיבורות, ולא רק גיבורים. סמיט כתבה את "אגדות אמיתיות - 50 נשים לגדול איתן בישראל", שדרכן הילדים מגלים איך אפשר לשבור שיאים אולימפיים, לפרוץ דרך במדע, לעשות משפט צדק ולעזור לחלשים בחברה. אבל סמיט מסבירה שלא רק שהיה חשוב לה לכתוב על נשים גיבורות, אלא גם להציג את הגבורה המורכבת שלהן, את החלקים האנטי-גיבוריים שלהן. "אחד הדברים שהיו בנפשי כשכתבתי את הספר הזה היה להבהיר לקוראים הצעירים שהנשים האלה אינן בנות אלים, ולא להסתיר פנים פחות פוטוגניים בחייהן. רציתי להראות שאפשר להיות אישה גדולה ולשגות, להיות אימא לא-הכי-מוצלחת, לשקר - דברים אנושיים שכולנו חוטאים בהם. וכמובן, להראות את עוולות ואת חוליי החברה והמדינה, ולא לדברר אותן, כפי שהיה מקובל בביוגרפיות הציוניות שינקתי בילדות. מלבד זאת, היה לי חשוב מאוד להבחין בין גדולה ובין פרסום ולהציג את מחיריה: הוויתורים, העבודה הקשה, הביקורת, העובדה שלא כולם יאהבו אותך. ילדים היום מצפים להצלחות אינסטנט נוסח 'כוכב נולד' ולהיאהב בידי כולם. זו אחת ההשפעות העמוקות וההרסניות של תרבות המסכים".
טיילור מלכוב כמשל
היום יש לנו היצע רחב, כמעט אין-סופי, של גיבורים להציע לילדים שלנו. אבל האם אנחנו באמת יכולים לבחור בשבילם, או לכל הפחות להשפיע מאוד-מאוד על הבחירות שלהם? סמיט משיבה שלא, ממש לא. "אין שליטה. וכשמדובר בדור המסכים, עוד פחות. הבת שלי מעריצה את משפחת קרדשיאן, את טיילור מלכוב, וכל מיני שרדני 'הישרדות' ואושיות אינסטגרם. אלו האחרונות חופרות לה על הסרת שיער בלייזר לצמיתות, על בישולים לשבת, על מוצר קטן שאני פשוט חייבת ליד הכיור וישדרג לי את החיים. כולם עשירים וממוצקים. אני נאלצת לחיות עם זה, לצחוק על זה, לבכות, להדוף הצעות לקופונים או נופש בקאריביים ולנסות להציע מודלים של 'גיבורים' מסוג אחר. על פי רוב, אני נוחלת כישלון. אבל למדתי מהדוסים: אין ייאוש בעולם".
ואולי באמת, אין גיבור רע, אלא גיבור שרע לו? ובכן, ליס אומר שאכן, אחוז ניכר מהגיבורים של ילדים הם אכן שונים מהגיבורים של ההורים שלהם, אבל זה לא נורא כל כך. "אני חושב שבסופו של דבר, העניין כאן הוא לא הפרסונה. אני לא חושב שזה משנה אם זה מסי או נועה קירל. אומנם כשיהיו לי ילדים אני אשמח אם הם יעריצו את דויד גרוסמן ואת גרסיה מרקס, אבל רוב הסיכויים שזה לא יקרה; אנחנו לא יכולים להחליט בשבילם. אנחנו יכולים לחשוף את הילד לאהבות שלנו ולקוות. אבל מאחר שהילדים חיים בעולם אחר, בסביבה שונה מזו שגדלנו בה אנחנו, והם עדיין צריכים גיבורים, אז מה שחשוב פה זה מה אני יכול לקחת מנועה קירל", הוא מסביר. "גם לנועה קירל יש סיפור. גם היא התמודדה עם קשיים ועם אכזבות ועם עבודה קשה, וזה מה שאני ארצה שילד ייקח. זה מה שגיבור אמור לעשות בעצם. רוב ההורים ירצו שהילד שלהם יזדהה עם X ולא עם Y, אבל זו לא המהות. המהות היא לבחון אילו מהתכונות האלה אתה מאמץ אליך כאיזשהו מודל של הזדהות, דרך וכיוון".
קלעי נובוטני נוקטת גישה קצת פחות סובלנית. "אני חושבת שאם בגיבור יש משהו שסותר את עולם הערכים שלי, ראוי שאני אתערב בזה. השאלה היא לא אם אני צריכה להתערב, אלא איך אני מתערבת. האם אני חוסמת גישה לדמות הזאת, או שאני מנצלת את ההזדמנות כדי ליצור שיח וללמוד על העולם של הילדה שלי?", היא אומרת. "אני מאמינה שכל אתגר כזה בהורות הוא הזדמנות ללמוד על העולם הפנימי של הילד שלך וגם להטמיע ערכים שלך. הילד ייתן לך צוהר לעולם שלו רק אם תוכל להתחבר לדמות הגיבור שלו באיזושהו אופן, להבין למה הילד שלך מתחבר דווקא לדמות הזאת. הורה צריך לקחת את המקום הבוגר ולשאול את עצמו למה הוא מתנגד לדמות, ואיך הוא מעביר את זה לילד שלו, תוך שהוא מייצר תחושה של שייכות ומתחבר לחוויה של ההערצה ועוזר לילד לראות את הדמות בצורה מורכבת יותר".
האם הצורך הזה בגיבורים חולף מתישהו?
"כשמבוגר משקיע כל הזמן את ההערצה שלו באדם אחר, זה נחשב פתולוגי", אומרת קלעי נובוטני. "אצל ילדים זה מקובל יותר, אבל אנחנו כן נרצה לראות שבמהלך הזמן הילד ישקיע פחות ופחות בדמות, משום שהוא גדל ותחושת המסוגלת וההתמודדות שלו עם העולם גדלה. ככל שאנחנו מתפתחים, אנחנו גם לומדים להכיר חלקים מורכבים יותר בדמות שנחנו מעריצים, ואז ההערצה תהיה פחות עיוורת – הילד יהיה מסוגל להבין שהדמות אינה אידיאלית במאה אחוז".
 לייצר נפרדות מההורה. הילה קלעי נובוטני צילום: אליסיה שחף |
ליס, לעומת זאת, אומר שלכולנו יש צורך בגיבורים, כל הזמן. "אני חושב שלא רק ילדים צריכים גיבורים; כולנו צריכים גיבורים. אפשר לראות שמהרקולס ועד כוכבי רוק וספורט, התרבות האנושית מאורגנת סביב גיבורים, סביב סיפורים של גיבורים. הצורך בגיבורים הוא משהו שמלווה אותנו לאורך כל החיים. קל לראות את זה אצל ילדים, אבל הצורך הזה קיים אצל כולנו", הוא אומר.
"כולנו ילדים, כולנו זקוקים לעידוד ולמודלים להשראה", אומרת סמיט. "נדמה לי שכתרבות, הפיוז שלנו הולך ומתקצר וגורם לנו להזדקק לעוד ועוד גיבורים להזין את צריכת הפנטזיות הבולמית שלנו. כולנו - ילדים ומבוגרים - פחות שומרים אמונים לדמויות המופת שאימצנו לנו. לבוגדנות יש שני צדדים. נכון, לא יפה להשליך דמויות מופת לצד הדרך, אבל באחרונה למדנו גם את הערך החיובי שבזה - לפעמים זו דרך לשינוי. יש גם משהו בריא בריבוי גיבורים. זה כרוך בגיוון, בהשוואה, זה מחכים. בספרות פוליאמוריה זה יופי".
מאת: אורין רוזנר
