תשוקה והומור רוסי: הרב שטיינזלץ שלא הכרתם

באפריל 1988 זכה הרב שטיינזלץ בפרס ישראל למדעי היהדות, אך למרבה הפלא ויתר על השתתפות בטקס. במקום זאת, הוא העביר הרצאה בפורום הגלובלי שהתכנס באוניברסיטת אוקספורד. בפורום זה, שנערך כמקבילה לפגישה השנתית של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, התכנסו מנהיגים פוליטיים, חברתיים, אקדמיים ודתיים למשך חמישה ימים כדי לנסות לתת מענה לסוגיות כלל־עולמיות.

הפורום באוקספורד התקיים בתקופה שבה חברים ליברליים בהנהגה הסובייטית ניסו לחזק את הקשרים עם המערב, כך שמלבד אימא תרזה, הדלאי לאמה, הארכיבישוף מקנטרברי, ראש הקונגרס המוסלמי העולמי ד"ר אנעאמאללה חאן, אסטרופיזיקאי קרל סייגן, המדען ג'יימס לאבלוק, חברי קונגרס אמריקאים ואקדמאים ידועים נוספים, השתתפו באופן פעיל בפורום גם חברים בעלי השפעה בפוליטביורו הסובייטי.

הרב שטיינזלץ היה אחרון הנואמים, ואף שלא נשמרה הקלטה של נאומו, נראה שדבריו הותירו רושם עז על פרופ' יבגני וליכוב, פיזיקאי גרעין סובייטי וסגן יו"ר האקדמיה הסובייטית למדעים, שמלבד מעמדו האקדמי, היה איש סודו של המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב ויועץ למעגל הפנימי המאובטח של נשיאות הסובייט העליון.

אחרי נאומו של הרב שטיינזלץ, צעדו השניים יחד בסמטאות האבן המתפתלות של אוקספורד. ליכוב דיבר על השינויים המתחוללים בברית המועצות ועל תקוותו שהשינויים הללו יובילו לחירות גדולה יותר ולפתיחות רבה יותר לאקדמאים הסובייטים.

הרב שטיינזלץ, בתורו, דיבר על תפקידה ההיסטורי של רוסיה – על אף הפוגרומים והדיכוי החמור – כמוקד התרבות היהודית במשך יותר מ-300 שנה. בהקשר זה טען הרב שברית המועצות, מדינה רחבת ידיים המתמודדת עם אסון כלכלי ומשתוקקת לחיזוק הקשרים עם המערב, תפיק תועלת מהקמת מרכז ללימודי דת, שבו תלמידים וחוקרים יוכלו לעסוק בתחומי העניין שלהם באווירה אקדמית פתוחה. שטיינזלץ אמר שיוזמה כזאת תוכל לצאת לפועל תחת המטרייה של "האקדמיה הסובייטית למדעים", ורמז שהוא יהיה מוכן לעמוד בראש אקדמיה יהודית חדשה שבה ילמדו הסטודנטים בלי פחד תלמוד, משפט עברי ואת השפה העברית.

שנים לאחר מכן סיפר וליכוב (שאינו יהודי) שהרב שטיינזלץ נראה לו מבריק וגלוי לב, איש עקרונות. בשונה ממנהיגים דתיים אחרים, ברצונו לתרום לברית המועצות ולא לגזול ממנה. הוא הזמין אותו לבוא למוסקבה כדי להרצות באקדמיה הסובייטית למדעים ולהיפגש עם אקדמאים ועם נציגי ממשלה חשובים (אף שיחלפו עוד שלוש שנים לפני שברית המועצות תחדש את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל). וכך, באוקטובר 1988, הרצה הרב שטיינזלץ לקבוצה נבחרת של מדענים סובייטים מובילים על ערכיה האוניברסליים של היהדות ועל חשיבותם בעולם כיום.

ההרצאה עלתה יפה, ולאחר פגישות עם דמויות מפתח סובייטיות, הפציר וליכוב בגורבצ'וב לתמוך בפתיחת המרכז של הרב שטיינזלץ, "האקדמיה לתרבות עולמית", במסגרת האקדמיה הסובייטית למדעים (בהמשך תיהפך ל"מכון לחקר היהדות בחבר המדינות"). גורבצ'וב נתן את הסכמתו, וכך הרב שטיינזלץ פתח מרכז רשמי ראשון ללימודים יהודיים בברית המועצות, אחרי יותר מ-50 שנה. מורים לעברית וליהדות יצאו מהמחתרת כדי ללמד במרכז, ובזכות השפעתו הרבה של וליכוב, גם אנשי חינוך מישראל, מאירופה ומארצות הברית יכלו לבוא ללמד במרכז החדש במוסקבה.

יתרה מזו, במסגרת ההסכם קיבל הרב שטיינזלץ רשות לצלם במיקרופיש ספרים וכתבי יד יהודיים המאוחסנים בלנינגרד כדי להעבירם לספריות בישראל ובמערב. חשוב לציין שמוסד זה, שהוקם בחסות הממשלה, סלל את הדרך לפתיחתם הרשמית של מוסדות יהודיים נוספים בברית המועצות לשעבר, ובהם בתי ספר וישיבות.

הרב שטיינזלץ ליד הפסל של לנין, יאלטה

המרכז החדש, ששכן בהתחלה בכמה חדרים קטנים באקדמיה למדעים, הזדקק עד מהרה לשטח גדול יותר. בעיית המקום נפתרה כשווליכוב קיבל אישור להעביר את הדאצ'ה (בית הקיט) של ראש עיריית מוסקבה גבריאיל פופוב לידי הרב שטיינזלץ כדי שיהיה למשכן המרכז החדש. באחד מחדרי בית הקיט הגדול הזה, בעל התקרות הגבוהות, הווילונות הכבדים התלויים על חלונות גדולים צבעוניים, השטיחים העבים והרהיטים הסובייטיים, פגשתי לראשונה את הרב שטיינזלץ.

למעשה "פגשתי" אותו לראשונה שנים קודם לכן דרך ספריו. איני זוכר אם נתקלתי לראשונה ב"שלושה עשר עלי השושנה" כשהייתי בתיכון או בשנותיי הראשונות באוניברסיטה. בכל אופן, הספר הדהים אותו במקוריותו, בעומקו ובבהירותו, וכשקראתי אותו הרגשתי שתפיסת המציאות המיסטית היהודית נעשית הרבה יותר שלי. גם לאחר שעשיתי הפסקה מהלימודים האקדמיים ובאתי לישראל כדי ללמוד בישיבת המבתר, המשכתי לקרוא את ספריו. ידעתי שהוא מתגורר בירושלים, אבל בגלל גאונותו המאיימת – והחשש שהוא ישאל אותי שאלה שלא אדע לענות עליה – לא העליתי בדעתי לנסות להיפגש איתו.

"אל תדאג, אני לא נושך"

ב־1995 הוזמן הרב חיים ברובנדר ללמד בישיבת שטיינזלץ, ובאותה שנה הוא שהה פרקי זמן ארוכים במוסקבה. כשחזר לישראל בסוף מרץ, הוא שאל אותי אם אהיה מוכן להעביר את חג הפסח במרכז של הרב שטיינזלץ במוסקבה כדי ללמד ולהנחות את הסדר; גדלתי בניו יורק, אך גדלתי ברוסיה ואני דובר רוסית. הדבר הראשון שאמרתי לו היה תנאי: אם הרב שטיינזלץ יהיה שם, אני לא נוסע. הוא הפחיד אותי הרבה יותר מהשוטרים הסובייטיים עם המדים החד-גוניים ועם האלות שלהם. לאחר שהובטח לי שלא יהיה שם, הסכמתי לנסוע.

במהלך שבוע פסח, מאות יהודים רוסים השתתפו בתוכניות החג. בדאצ'ה היה גן חורפי יפהפה שנשקף מחדר האוכל הגדול ששימש בית כנסת, כיתה, ולאחר סילוק הרהיטים, גם אולם לארוחות שבת ולליל הסדר. המדפים שלאורך הקירות היו עמוסים ספרים יהודיים, רובם בעברית, ועל שלט גדול נכתבו בצבע אדום בולט, בכתב יד עברי לא-יציב, מילים מפרקי אבות: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

זאת הייתה חוויה מופלאה. השיעורים שהכנתי מראש לא השביעו כלל את סקרנותם של התלמידים. הם שאלו שאלות נוקבות, הטילו ספק בעמדות הרבנים ואף ציטטו ספרות ושירה רוסית בעת ניתוח הטקסטים. אומנם אחדים מהם באו בשביל הארוחות, בשביל החברה או בשביל בירורים על המצב בישראל ובברית המועצות, אבל רוב התלמידים רצו ללמוד – ללמוד לעומק. בהתחלה חשתי ביישנות, חוסר אמון, ולעיתים גם חרדה ופחד, אבל ברגע שהם התחילו להרגיש בנוח, הם ניסו לפרק לגורמים כל טקסט שלמדנו והפגינו להט אדיר להבין. הייתי נבוך לגלות כמה ידיעותיי לוקות בחסר. הם אילצו אותי לעבוד קשה, ואני התענגתי על כל רגע.

אחרי שבועיים עמוסים התכוננתי לעזוב, ובשעה שארזתי, נאמר לי שקיבלתי שיחת טלפון. היו טלפונים ספורים בבניין, מכשירי חוגה ישנים שהיה כמעט בלתי-אפשרי להצליח לחייג בהם את המספר הנכון כבר בניסיון הראשון או השני. המכשירים האלה בקושי היו בשימוש, ובמהלך שהותי שם לא קיבלתי אפילו שיחה אחת. על הקו היה המנהל הארגוני של המרכז, שהתקשר ממשרדו בעיר וביקש ממני להישאר עוד כמה ימים. הקליטה הייתה גרועה, וכל מה שהצלחתי להבין הוא שרב כלשהו בא לביקור במרכז ורוצה שאהיה שם. משום מה, לא עלה בדעתי שהרב המדובר הוא הרב שטיינזלץ.

גדר עץ גבוהה הקיפה את המתחם. השמועה אמרה שיאסר ערפאת ומנהיגים אחרים לנו בבניין כשהוא עדיין היה בית הקיט של ראש עיריית מוסקבה, והגדר הירוקה המתקלפת הסתירה את המרכז לחלוטין. מכוניות לא יכלו להיכנס למתחם בלי שהשומר – זקן כבד משקל שלבש מעיל חורפי גם בחודשי הקיץ – יפתח את מנעול המתכת הכבד ואת צמד השערים הגדולים. מבעד לחלון הגדול ראיתי אותו נאבק במנעול, אך בסופו של דבר הוא הצליח לפתוח את השערים ללאדה שחורה שעשן יצא גם ממכסה המנוע שלה וגם מחלון המושב שליד הנהג. המכונית נסעה עד לכניסה הראשית, וגבר זקן קטן קומה בעל זקן מצהיב יצא ממנה, מקטרת בימינו וכובע בשמאלו. מיד התמלאתי פחד. זה היה הרב שטיינזלץ.

אמרו לי שהוא רוצה לפגוש אותי למחרת. כל הלילה התכוננתי לפגישה. חזרתי בעצבנות על הדף היומי שלמדנו לפני שיצאתי לרוסיה וניסיתי לשנן את הפירוש של רש"י, את המחלוקות בתוספות, את דעותיהם של הראשונים. בקושי הצלחתי להתרכז במילים. הייתי צריך להתכונן לשיעור שהייתי אמור להעביר בבוקר, אבל שום דבר לא נכנס לי לראש. ידעתי שאיני מוכן לפגישה עם הרב.

למחרת אחר הצהריים הוא נכנס לחדרי בשקט, כאחד האדם, חייך ואמר, "אל תדאג, אני לא נושך". אבל אני לא השתכנעתי. "ספר לי קצת על עצמך", ביקש. העשן המסתלסל ממקטרתו הרגיע אותי מעט, ובכל זאת התקשיתי לפתוח את הפה.

התחלתי לספר לו קצת על עצמי, ואז הוא תפס פיקוד על השיחה. הוא הסביר כיצד הוא רואה את מצבה הנוכחי של יהדות רוסיה באמצעות דוגמאות מהמהפכה הצרפתית, ציטט את אריסטו, ומדי פעם בפעם תיבל את דבריו בבדיחה. הוא השווה את יהודי ברית המועצות לשעבר לעץ שאומנם נראה נבול מעל פני הקרקע, אך שורשיו חיים ואפשר להשקותם ולהשיבם לקו הבריאות. לימים, כשביקרתי בקהילות הפרושות אין-ספור על פני אחד עשר אזורי הזמן של ברית המועצות לשעבר, ראיתי בכל פעם מחדש כיצד הוא עומל לרפא את השורשים.

אבל אז, בפגישה הראשונה, כשעצר ללגום מהקפה (עוד אגלה שהוא שותה אותו חזק מאוד, עם שש כפיות סוכר) הוא התעניין במיוחד לשמוע על מערכת היחסים שלי עם מוריי ומלמדיי. סיפרתי לו על חוויית ההוראה במהלך החג ושאלתי מהן לדעתו התכונות הנדרשות למורה טוב.

אני לא זוכר כל מה שהוא אמר – דיברנו יותר משלוש שעות – אבל את הנקודה העיקרית בתשובתו אני זוכר היטב. "מובן שמורה צריך לשלוט בנושא", ענה, "אבל הוא צריך גם לאהוב ללמד. הוא צריך תשוקה. בלי תשוקה, ההישגים יהיו מעטים מאוד". הוא הפנה אליי את עיניו השובבות, הערמומיות משהו, והוסיף, "וגם חוש הומור רוסי לא מזיק".

"מה זה חוש הומור רוסי?" שאלתי. תשובתו: "לא הסוג האמריקאי המטופש, הריקני. הסוג הרוסי שמבוסס על ידע ושנינות". ואז הוא דיבר על המשורר העברי הדגול יליד רוסיה אברהם שלונסקי ועל הרוסים שבאו לישראל לפני קום המדינה.

הסברתי שאני חש שהידע שלי לוקה בחסר מאוד. הוא הביט בי כאילו הוא מנסה להבין אם אני רציני. "זה טוב", אמר, "תמשיך ללמוד ברצינות. אבל את עצמך אל תיקח יותר מדי ברצינות...".

וכך, בחמש השנים הבאות, בד בבד עם המשך לימודיי בישיבה, נסעתי לרוסיה ללמד ולהוביל סמינרים בשביל הרב שטיינזלץ. כשהתקציב גדל, הוא הציע שאעמוד בראש יוזמה חדשה בקהילות מרוחקות בסיביר שבהן יש יהודים אך אין אפשרויות רבות לרכוש השכלה יהודית, וייסדנו תוכנית ללימודים יהודיים למענם.

פיטר פן רבני

על הפסנתר בביתנו בירושלים עומדת תמונה שצולמה בסמינר ליד מוסקבה בסוף שנות ה-90. הרב שטיינזלץ ואני רוקדים בתוך מעגל אנושי, והוא דוחף אותי להאיץ, לרקוד מהר יותר. במובנים רבים, כך אני זוכר אותו – הוא תמיד עודד אותי ואת כל הסובבים אותו לעשות עוד, לעולם לא להסתפק בהישגי האתמול.

ברוסיה הוא קיבל את התואר "דוכובני רבין" (רב רוחני), תואר היסטורי רוסי שאומר כי הוא המורה הרוחני של יהדות רוסיה. בעיני אלפי יהודים רוסים, הוא היה ותמיד יהיה הרב הרוחני של היהדות הבתר־סובייטית.

הרב שטיינזלץ מעביר שיעור בסבסטופול, בסוף שנות ה-90

שנים אחר כך, כשהתראיינתי לתפקיד בקרן אבי חי, נפגשתי עם הרב במשרד הקטן במרכז ירושלים וביקשתי את עצתו. השעה הייתה אחרי חצות. סיפרתי לו על ההצעה שקיבלתי ושאלתי מה דעתו. "אדם בר-מזל מקבל בחיים הזדמנות לעוף. אומנם למדת את המכניקה של התעופה, אבל עדיין לא המראת", ואז הוא פנה להסביר לי כיצד ציפורים עפות באמצעות שמות ודוגמאות שמעולם לא שמעתי. כשהוא סיים את השיעור בזואולוגיה, חתם ואמר, "יכול להיות שההצעה הזאת תיתן לך הזדמנות ללמוד לעוף. רק אל תשכח את התשוקה...".

הוא הסביר לי שיש אנשים שעושים מצווה פה ושם, שמדליקים אור בעולם מפעם לפעם, בלי כוונה. "כדי ללמוד לעוף באמת", אמר, "עליך לעשות הרבה יותר ממצוות מזדמנות. עליך ליצור תנועה שאינה מורכבת מנקודות בודדות אלא מפעולה מתמשכת שיכולה להביא לשינוי".

במהלך השנים שעבדתי בשבילו, היה ברור לי שהרב שטיינזלץ אינו סובל זיוף ואווילות ושאין לו סבלנות לאנשים שמשוויצים בידע שלהם או מנסים לעשות רושם. הוא היה מין פיטר פן רבני, הרפתקן, חופשי ברוחו, קונדסי – נער שיכול לעוף לכל מקום ולעולם אינו מתבגר. הוא היה המנהיג של ארץ-לעולם-לא משלו וכתב על שדים, מלאכים, פיות, קוסמים, ומדי פעם בפעם, גם על ילדים רגילים מהעולם שמעבר. הוא אהב בייחוד לשוחח עם ילדים, ולא אחת היה מוקף בקבוצה של תלמידים צעירים.

אף שראה בעצמו חסיד, הוא סלד מהמחשבה שיש לו חסידים והדף חנפנים שרצו להיות תלמידיו. הוא הפציר בתלמידיו להיות טובים ככל שהם יכולים בתחום שהם בוחרים, ולא להיות חקיינים, אומרי הן או מעריצים מתרפסים.

למרות נשכנותו – לעתים הוא היה ביקורתי, ואף העיר הערות עוקצניות המכוונות לאנשים סביבו שניסו לדבר על דברים שאינם מבינים בהם – הרב שטיינזלץ האמין בבני אדם והעריץ בני אדם שיכולים לשאת את קשיי החיים ולהביא לשינוי. הוא נשאר מחוץ לקופסה ותיעב תוויות או זהויות מוגדרות. הוא שילם מחיר על ייחודיותו. היו לו מבקרים רבים שרצו לצנזר, לנדות או להחרים אותו. לאדם השברירי הזה בעל הקול הרך היה כוח של ענק, והוא חלק את ידיעותיו ואת השקפותיו הייחודיות עם אנשים פשוטים ושופטים עליונים כאחד. לא היה לו רצון להתחבר עם בעלי כוח. מטרתו הייתה להנחיל ידע יהודי, והוא התעקש כי בכוחו של ידע זה לשנות את העולם.

הכתבה פורסמה  "במקור ראשון"

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון