"את העצבות אני ממגרת באמצעות אהבת היופי"

כצנלסון טען שהמשימה המתמשכת של דור מחדש ויוצר היא לברור: לבחון את המסורת ולבחור את מה שאנחנו מאמצות ממנה, את מה שאנחנו משנים בה ואת מה שאנחנו מחליטות להניח מאחור. התורה, המסורת והתרבות היהודית הועברו מדור לדור – מהורים לילדים, ממורות לתלמידים, ממנהיגים לממשיכות דרכם – בתהליך שבו נצברו שכבות על גבי שכבות של ידע, של הלך רוח ושל דרך חיים. אבל, אם נרצה או לא נרצה, העברה בין-דורית היא תמיד סלקטיבית. התכנים, האמונות והמנהגים של הורינו עוברים דרכנו ועוברים תהליך של סינון ובחירה. לכבוד חג מתן תורה, אספנו את הדוברות ואת הדוברים בתיקון ליל שבועות בבית אבי חי, שנושאו השנה הוא "חבילה עוברת", ושאלנו אותם מה הם לוקחים מהבית שבו גדלו ומה נותר מאחור. התשובות לפניכן.

אריאל לוינסון - ויקיפדיה

אריאל לוינסון:
בבית ההורים שלי, אימא שוש ואבא יהושע האהובים, נוצר אצלי חיבור עמוק למסורת דרך קריאה בכתובים ולימוד שלהם, ובצד זה, הייתה בבית פתיחות גדולה לעוד עולמות: תרבות,אמנות, ספרות וקולנוע. המעטפת הערכית שדרכה קראנו וחווינו יחד את המציאות הישראלית הייתה של רגישות ואחריות חברתית – לתיקון חברתי ושוויון בין המינים.
כשיצאתי בשאלה, השארתי מאחוריי את המחויבות להלכה, שלא עלתה בקנה אחד עם הרגישות החברתית והמוסרית שהם העניקו לי, ויצאתי לעצב לעצמי דרך חדשה, היונקת מאותם שורשים, אך יוצרת מבחינתי הלימה נכונה יותר בין המסורת, הערכים שלי והמציאות והתרבות העכשווית של המאה ה-21.

בלהה בן אליהו:
לקחתי מבית הוריי את השמחה שבזכות לספר על עצמי כך: "נולדתי בירושלים להורים ילידי ירושלים"; את אהבת השפה העברית והספרות העברית – זו שמימים ומזמנים רחוקים וזו הנכתבת כאן ועכשיו; את הנטייה לצחוק וגם את הנטייה לבכות, לעיתים בעת ובעונה אחת.
מה השארתי מאחור מבית הוריי? לא הרבה...



הרב בני לאו - מאת מארק ניימן / לשכת העיתונות הממשלתית, ויקיפדיה

הרב בני לאו:
אני, כמו רוב בני האדם, לוקח איתי מבית ההורים דברים שונים, שחלקם הם חלק מההוויה שלי בעולם ואני לא נותן עליהם את הדעת, וחלקם הולכים איתי מבחירה גמורה.
נדמה לי שאת תחושת החיבור השורשי לארץ ישראל ולמדינת ישראל ינקתי מראשית חיי, וברור לי שההורים הטמיעו בי את הראייה הזאת של החיים במדינה יהודית כחלון הזדמנות חד-פעמי בהיסטוריה של העם.
את אורח החיים הדתי קיבלתי מהבית, אבל את כיוון היישום שלו בחרתי בעצמי (ובהמשך, עם אשתי). התחושה של חוליה בשרשרת באה מתוך חיבור עמוק לבית ההורים, אבל ההליכה בנתיב משלך משחררת מהתלות ומחייבת סלילת דרך עצמאית, שבה אתה מגדל את ילדיך ומשתאה לראות אותם הולכים בנתיב הזה ובוחרים לסלול מתוכו את השביל שלהם.

יאיר אגמון - רעיה שוסטר, ויקיפדה

יאיר אגמון:
קיבלתי מבית אמי, רחל אגמון, אהבה עצומה לבני אדם, לספרים ולרכילות עסיסית, ואת הדברים הללו אני לוקח איתי.
ולגבי מה שאני משאיר מאחור – ובכן, בבית אמי למדתי שאפשר להקפיא ה-כול, כולל קוטג', כולל חלב, כולל אורז מבושל וכרובית ופירה! ואת זה אני, ברוך השם, משאיר מאחור!

יהודית רותם:
אם השאלה היא מה ספגתי בבית הוריי, הרי שהתשובה היא פשוטה: ספגתי הכול – את הטוב ואת הרע, את היפה ואת מה שאני מנסה להסתיר אפילו מעצמי. אך אם השאלה היא מה אימצתי לחיקי מבית הוריי ומה שמטתי, התשובה תהיה מורכבת וסבוכה.
הוריי היו שורדי שואה שידעו אובדנים, כאב ואכזבות. הם הורישו לי עצבות בלתי-נדלית, חרדות קיומיות וקרבה פנימית עמוקה לכל צורה של סבל ולכל אדם סובל.
את העצבות ואת החרדות אני ממגרת באמצעות אהבת היופי, שאימי הטביעה בי ובאחיותיי. הכמיהה ליופי מתבטאת בי בכל תחומי החיים, ובעיקר באהבת הספר, קרוא וכתוב, וגם – אודה ואבוש – בהבלים מתוקים, כאותם דברים המרחיבים את דעתו של אדם (בגדים נאים, דירה נאה וכלים נאים). אוסיף לכך את אהבת המוזיקה לסוגיה השונים.
לקחתי מבית הוריי גם תכונות כגון חריצות ומוסר עבודה כמעט פרוטסטנטי.
את תשוקת היצירה גיליתי בעצמי, בניגוד לרצונם.

תמר רותם:
בהקשר של שאלת המורשת עולים בדעתי שני ביטויים בעברית שיש להם קונוטציה מגדרית הפוכה במידה רבה. האחד הוא "בית אב", במובן של שבטיות ושייכות למשפחה פטריארכלית. אלוהים אומר לאברהם "לך לך מארצך ממולדתך מבית אביך", ולעומת זאת, נעמי אומרת לכלותיה רות וערפה "לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ", והביטוי בית אימה, לעומת בית האב, יש בו אולי לרמוז שהן כבר אינן חלק מרוממות השבט. מקומן בשוליים אומנם, אך בית האם הוא גם מקומן הטבעי ומקום הרגש.
והצימוד השני שאני חושבת עליו הוא "שפת אם", העברית, שפתי מבטן ומלידה ממש, מבטן אימי.
בהרבה יותר ממובן אחד, כשיצאתי בשאלה, עזבתי את בית אבי, את החברה החרדית, שאבי ייצג; ניתקתי מציבור ומבית אב שלא רציתי להשתייך אליו עוד. אבל יותר מכך, הלכתי ממולדתי גם במובן הנפשי. נטשתי את אורח החיים שהובנה בי במורא ובפחד, את הליטאיות – הליטווקיות המחמירה ונטולת הרגש שהתחנכתי עליה. השארתי מאחור בלי הנד עפעף את מנגנון האשמה שהוטבע בי, את ההתנזרות ואת הצייקנות ואת ההלקאה העצמית.
ומנגד, מעולם לא עזבתי את בית האם, את שפת האם. החיבור שלי ללשון - לשפה העברית המרובדת והעשירה בניבים ובביטויים מהמקורות ולספרים - היא המורשת שלי מבית אימי. אימי דיברה בעברית גבוהה ועשירה וקראה לי ספרי ילדות מינקות. כך צמחה בתוכי האהבה לשפה ולספרים. באמצעות הקריאה בספרים כוננתי לעצמי חירות פנימית ופירשתי לעצמי את העולם, וכך יצרתי לעצמי גשר גם לכתיבה.

אלי חביב:
הדבר הראשון שאני לוקח מבית הוריי זה אוכל - לא כתפיסת עולם, דרך אגב, אלא אוכל פיזי שאני לוקח בכל פעם שאני מגיע. אנחנו עירקים, מה שאומר ששלוש דקות מרגע ההגעה, אימא שלי מתחילה לקריין את כל המאכלים שיש לאכול כרגע, ושלוש דקות מהרגע שהתחלת לאכול אחד מהם, היא מתחילה לקריין את כל המאכלים הקפואים שיש לקחת הביתה כשאתה מסיים.
הייתי רוצה לומר שאני לא כזה, אבל ממש לפני כמה ימים הכנתי אוכל, ולגמרי שאלתי ברצינות את החברה שהייתה אצלי אם להכין לה קופסה. שנינו היינו מופתעים, אבל אני מודה שאני קצת פחות. אז כן, לגמרי אוכל.

ענת מלמוד:
אני לא ממש מרגישה שאני משאירה משהו מאחור. הכול הולך איתי כל הזמן. גם היופי וגם הקושי וגם התמיכה וגם הביקורת. אני מנהלת דיאלוג תמידי גם עם דברים שאני שומרת וגם עם דברים ששחררתי.
יש לי משפחה מאוד גדולה וחמה, עם ערכים של נתינה וחיפוש משמעות ועומק, קצת חוש הומור וקצת רצינות כשצריך והרבה אותנטיות. אלה דברים שמרגשים אותי, ואני תמיד אשאף אליהם.

פרופ דוד אסף - ויקיפדיה

פרופ' דוד אסף:
"שְׁתַלְתֶּם ניגונים בי, אמי ואבי". הוריי המנוחים, רחל ומשה קְרוֹנֶה, רצו שאהיה כמו כל בני דורי, הדור הראשון של ילידי מדינת ישראל. הם קיוו כי אהיה ילד מחונך, משכיל ומנומס שאוהב את עמו ואת ארצו וגאה בתרבותו היהודית ובזהותו הישראלית. נדמה לי שהם הצליחו.
הם גם רצו שאשמור תורה ומצוות ברוח ערכי הציונות הדתית, ובזה הם פחות הצליחו. אינני שומר מצוות. אני יהודי חופשי ומרגיש הרבה יותר קרוב דווקא לערכיה של הציונות החילונית. ובכל זאת, הם וחלומותיהם מלווים אותי, גם אחרי לכתם, בכל אשר אלך. וכשהצלילים נאלמים, "בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם. עֵינַי אֶעֱצוֹם וַהֲרֵינִי אִתְכֶם מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם".

אלישבע באומגרטן:
מבית הוריי אני לוקחת את הידיעה שאני יכולה ללמוד כל דבר אם אני מתאמצת ומוכנה לשאול שאלות ולנסות שוב ושוב; שלכל דבר יש היסטוריה וסיפור משלו; ושללמוד זה דבר משמח ומהנה.
אם אני משאירה מאחור משהו, זה אולי את התפיסה שהידע מצוי רק בקרב קבוצה קטנה של יודעי ח"ן. אפשר וכדאי ללמוד ממגוון של אנשים, ולא רק מהמומחים הגדולים בתחומם.

חיה גלבוע:
מהבית של ההורים שלי אני לוקחת את החסד. ההורים שלי הם אנשים אלטרואיסטים; הנדיבות שלהם מגדירה אותם. הם מכירים את כל האנשים בשכונה שזקוקים לתמיכה כלכלית ונפשית, וגם בתקופות שאצלנו בבית היו משאבים מוגבלים, הם תמיד הקפידו לתת לכל מי שצריך עוד לפני שהוא ביקש.
אני משאירה מאחור את המחנק שהרגשתי בגיל ההתבגרות ועדיין עולה בי לפעמים כשאני באה לבקר ומחנה את האוטו בהר נוף. אולי משום שחזרתי בשאלה בגיל צעיר, התחושה הפיזית שליוותה אותי הייתה שאין אוויר, שיש הסתרה, התכווצות פנימית, מחנק. אז את זה משאירה מאחור ומפנה מקום להרבה אוויר שיכול להיכנס ולצאת בחופשיות.

יונתן קונדה:
אני לוקח מהבית אהבה שאינה תלויה בדבר, מוזיקה, צימאון ללמידה ואפס סובלנות לגזענות ולדעות קדומות על בני אדם. אני משאיר מאחור את גוש דן ואת הפחד להביע עצב.

 
לאירועי תיקון ליל שבעות בבית אבי חי לחצו כאן>>