"היא היתה גאונה בורה"

מהרגע שבו הגיחה לקדמת הבמה הספרותית והתרבותית בארצות הברית של שנות ה-50, ועד ימינו אנו, תמיד נתפסה איין ראנד על ידי מבקריה כפילוסופית לא-רצינית, או כלא פילוסופית בכלל. לזכותה (ולחובתה) ייאמר שהיא נתנה להם הרבה סיבות לחשוב כך: היא בנתה סביבה כת שתחזקה למענה מנגנון של פולחן אישיות מטריד שבו אסור לאיש לחלוק על דעתה בכל שאלה פוליטית או אמנותית; שנים לפני מותה היא דאגה להכשיר יורש אינטלקטואלי, תלמידה הנאמן לנרד פיקוף שהיא הסמיכה כפרשן הרשמי הבלעדי של תורתה אחרי לכתה; היא ניתקה קשר באבחה אחת עם חברים ותיקים ונאמנים בגלל גחמות חסרות פשר; לא-פעם היא ביקרה קשות ספרי עיון נחשבים שיצאו זה עתה, ובתוך כך הודתה בעצמה שלא קראה אותם אלא רק את הביקורת שפורסמה עליהם ב"ניו יורק טיימס". דוגמטית, קשוחה, נוקשה, בזה לפשרות, מתנגדת לשיתופי פעולה עם כל מי שאינם היא מהסיבה הפשוטה שהם אינם היא, בעלת חשיבות עצמית שלא הייתה מביישת את אלוהים בכבודו ובעצמו; יודעת הכול, מבינה הכול, מומחית בכול, כולל בדברים שאין לה בהם מושג – אישה בלתי-נסבלת במובן הטהור ביותר של המילה. ״היא הייתה גאונה בורה״, ספד לה במותה מעריץ לשעבר שנהפך למבקר חריף, ובזאת לכד משהו נכון, הגם שבוודאי הגזים לשני הקצוות.

המשותף לכל מבקריה של ראנד, ויש כאלה מכל הקשת הפוליטית והאידיאולוגית, הוא הסירוב לראות בה פילוסופית רצינית והנטייה לרדד אותה לכלל קריקטורה. תמיד, איכשהו, הדיון מסתיים (או מתחיל) בהצגתה כאישה קפואת לב שרק מחפשת הצדקות פסבדו-אינטלקטואליות לשנאת האדם שלה; מין דמות שנעה בין קריקטורה של קרואלה דה ויל - עם סיגריה דלוקה בתוך פומית ארוכה - לזקנה תמהונית, ערירית וחשוכת ילדים שבפיה מבטא רוסי כבד ומאיים ובעיניה מתרוצצים מצד לצד אישונים שחורים קטנים וחסרי נשמה. ההיצמדות לגופו של אדם במקום לגופו של עניין עושה נזק למבקרים עצמם, שכן היא גורמת להם להתווכח עם קריקטורה במקום עם פילוסופיה. ובאופן כללי, יש לומר: פילוסופיה פגומה צריך להפריך – לא להגחיך; וכדי להפריך, צריך להכיר את החומר היטב.

ההבדל בין פשטות לשטחיות

מוזר ככל שזה יישמע, הסיבה העיקרית לכך שמבקריה של ראנד לא רואים בה פילוסופית רצינית היא שהם מבינים מה היא אומרת. כולנו הרי התרגלנו לחשוב שפילוסופים הם אנשים שחפירתם אומנותם; אנשים שמלכתחילה מדברים רק לעצמם ולכמה יחידי סגולה שמצליחים להתרומם לשחקים האינטלקטואלים שלהם. מי שניסה לקרוא את מרטין היידיגר, את הרברט מרקוזה, את מישל פוקו, ובעצם כל פילוסוף, פחות או יותר, השלים שלא מדעת עם העובדה שנגזר עליו להבין משפט אחד מתוך חמישה, במקרה הטוב. ואז, כשאותו פלוני פותח טקסט עיוני של ראנד ומבין כמעט כל מילה, שכן היא מדברת ישר ולעניין ובמילים בהירות וברורות יחסית, אין לו אלא להסיק שזה רק משום שהיא אינה עילוי בתחום הזה. אכן, לא תמיד קל להבדיל בין פשטות לשטחיות.

מכשול שני בהערכה כלפי ראנד כפילוסופית הוא ההצגה של גולת הכותרת שלה – האנוכיות כערך הומניסטי עליון – באופן המנותק מתורתה הפילוסופית השלמה. הצגה תלושה שכזאת הופכת את האנוכיות של ראנד לביטוי של רוע אקראי, ואקראיות היא אנטי-פילוסופיה בהתגלמותה. זוהי אפוא הנוסחה: כדי לתעב את ראנד, די לראות אותה כקריקטורה, אבל כדי להפריך אותה, יש להבין אותה באמת; יש לשפוט אותה בניכוי המיתוס, לקרוא אותה ולא את מה שאחרים כתבו עליה (והרי לגבש עליה דעה אך ורק על סמך הערכה של אחרים זה כמו לשפוט ספר על סמך ביקורת ב"ניו יורק טיימס").

בבניין הפילוסופי של ראנד יצוקות זו על זו ארבע קומות. בכל אחת מהן היא עוצרת לשאול שאלה שמעסיקה כל פילוסוף, ומציעה את תשובה. קומה א׳ – מטאפיזיקה: מהו טבעה של המציאות? התשובה: המציאות היא אובייקטיבית. אמונות ותשוקות לא ישנו את העובדות (אם אתה מאמין באלוהים, זה לא הופך אותו לקיים, ואם אינך מאמין באלוהים, זה לא הופך אותו ללא-קיים. הוא לא קיים משום שהוא לא קיים); קומה ב׳ – אפיסטמולוגיה: איך אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים על המציאות? התשובה: באמצעות שימוש בתבונה (האדם הוא יצור רציונלי; הישרדותו בטבע תלויה ביכולתו לעבד נתונים באופן רציונלי ולא רגשי, באמצעות הראש ולא הבטן); קומה ג׳ – אתיקה: בהתבסס על שתי הקומות הראשונות, מהו הדבר המוסרי לעשות? התשובה: להיות אנוכי (אנושיות פירושה לחיות את חייך למען עצמך ולא למען אחרים, לא להקריב את חייך למען אחרים ולא לדרוש מאחרים להקריב את חייהם עבורך); קומה ד׳ – פוליטיקה: מהו הסדר החברתי שמגשים את האתיקה הזאת? התשובה: קפיטליזם (השיטה היחידה שבה כל אדם חי למען עצמו, חופשי מכפייה ומהתערבות של אחרים. חירות טוטלית).

מהתרשים הזה אפשר לגזור מסקנות שנותנות פרספקטיבה אחרת לאידיאולוגיה הראנדיאנית, למשל, שהקפיטליזם הרדיקלי שלה אינו גחמה שנטועה באוויר, אלא נגזרת הכרחית של הקומות הפילוסופיות שעליו הוא מושתת. ואם נביט בשרטוט האדריכלי מלמעלה למטה: קפיטליזם (פוליטיקה) הוא הביטוי החברתי ההכרחי של האנוכיות (אתיקה), שהיא מימושה הבלתי-נמנע של התבונה (אפיסטמולוגיה), שהיא האופן היחידי לתפיסת המציאות האובייקטיבית (מטאפיזיקה). האם ייתכן שכל תפיסת העולם הראנדיאנית היא הנדוס לאחור? כלומר, שהיא בנתה את הקומה הרביעית, ורק אז הוסיפה מתחתיה קומות פילוסופיות שיצדיקו את המסקנה הקפיטליסטית? ודאי שייתכן. אבל כדי להגן על הטענה הזאת, צריך לעבור מהפילוסופיה לפסיכולוגיה, והרי התכנסנו כאן כדי לטעון שהיא פילוסופית, ולא כדי לטעון שהיא בעלת אישיות מעורערת.

כך או כך, השרטוט האדריכלי הזה מספק מפת דרכים לשאלה באיזה שלב איבדה ראנד חוגים חברתיים ופוליטיים שונים ואף יריבים: את השמאלנים היא איבדה בקומות ג׳ (אתיקה) וד׳ (פוליטיקה), ואילו את השמרנים – רובם דתיים או בעלי יחס חיובי לדת – היא איבדה כבר בקומות א׳ (מטאפיזיקה) וב׳ (אפיסטמולוגיה). חלקם יפגשו אותה בקומה ד׳ (פוליטיקה) אך יגלו שאין עם מי לדבר, שכן את הביקורת הארסית ביותר שלה היא שמרה לאנשים שהעזו להפריד בין הקומות האלה. את פרידריך האייק ומילטון פרידמן, שניים מהכלכלנים הקפיטליסטים הגדולים של המאה ה-20 שלא קיבלו את האפיסטמולוגיה ואת האתיקה שלה, היא כינתה ״אקלקטיקנים עלובים״ ו״אנטי-קפיטליסטים״, שכן הקפיטליזם שלהם מבוסס על יסודות פילוסופיים פגומים. 

מאיין ראנד אפשר ללמוד הרבה, גם אם לא מסכימים איתה (למעשה, בעיקר אם לא מסכימים איתה). לא היה לה מושג בכלכלה, אבל היא עשתה יותר מכל אדם אחר אי-פעם – כולל כולם – כדי להעמיד את הקפיטליזם על יסודות מוסריים, גם אם ההצדקות שלה מרחיקות אותה מרוב הקפיטליסטים עצמם. ובאשר לאנשים מצדה האחר של הקשת הפוליטית: מי שמבקש להציג טיעון עמוק ומנומק בשבחי הסוציאל-דמוקרטיה או האלטרואיזם, ראנד מחייבת אותו לתת מענה לשאלות של מטאפיזיקה, אפיסטמולוגיה, אתיקה ופוליטיקה. יש שיגידו שזה בדיוק מה שפילוסופים רציניים עושים.

להאזנה לפרק על איין ראנד בפודקאסט "על החתום"