"אין לי ממה להתבייש"

תמונה ראשית - ויקיפדיה

אין לי בושה
אֵין לִי מִמָּה לְהִתְבַּיֵּשׁ.
אֵין לִי מִי. אֵין לִי מָה.
אֵין לִי בּוּשָׁה.
לֹא עָשִׂיתִי שׁוּם דָּבָר רַע.
כְּלוֹמַר, עָשִׂיתִי דָּבָר,
אֲבָל בְּשׁוּם פָּנִים לֹא רַע.
הַאִם אֵלֶּה יָדַי שֶׁלִּי
שֶׁנָּגְעוּ לָרִיק, אוֹ יְדֵי זָר
שֶׁזָּרְעוּ בֶּהָלָה?
בְּיָדַיִם אֵלֶּה אֶחְתֹּר לְדִין,
בְּיָדַיִם אֵלֶּה אֶחְצֹב גְּאֻלָּה.

(שמואל מוניץ, מתוך המחזור "מעשי דינה" שיצא בספרו "לוחות הרפאים" בהוצאת פרדס, ומתוך האנתלוגיה "וילכו ויבואו בית אישה" בהוצאת טנג'יר)

שמואל מוניץ - אורי ברקת\ ויקיפדיה

פרשת וישלח. רובנו זוכרים אותה כפרשה שבה מתרחש מפגש השיא בין יעקב לעשו, שמתחיל בהכנות למלחמה ומסתיים בחיבוק ובנשיקה. אבל בפרשה זו מתרחש גם סיפור אחר, חור שחור: אונס דינה (אזהרת טריגר). הצורה שבה מסופר סיפורה של דינה מעלה כמה מחשבות על היחס של התנ"ך לסיפור הזה. בסיפור מתואר כיצד שכם בן חמור ראה את דינה: "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". הבחירה לתאר את האירוע כעינוי מעידה על כך שהטקסט המקראי רואה את האירוע כאסון. בהמשך, כאשר נאמר ששכם התאהב בדינה, דיבר אל ליבה ורצה לקחת אותה לאישה, היא מתוארת כנערָ, בלי האות ה"א: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ". הצורה הזו זורקת אותנו למילה הזו, נערָ, שמופיעה גם בספר דברים, בתיאור הדין שניתן למי שאנס נערה. הפסוקים המצמררים מכריעים: "וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. וְלַנַּעֲרָ לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת, כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". כבר בתורה ברור שהאונס דומה לרצח ושהקורבן אינו אשם.

במקרה של דינה, הסיפור מורכב יותר. לפי התורה, באותו הפרק בספר דברים נאמר כי במקרה של אונס, אם האישה רווקה (ולא מאורסת לאחר), על האנס לשאת אותה לאישה ולפצות את משפחתה, מתוך הנחה שבעולם הקדום היא תיחשב כעת ל"סחורה פגומה", ועליו לשאת בתוצאות מעשיו ולקחת עליה אחריות. לכאורה, זה מה שרצה שכם בן חמור לעשות לאחר האונס. הוא רצה לקחת אחריות, ואפילו נטען שאהב אותה (לא ברור מה בדיוק אומרת המילה הזאת בהקשר כזה). אך כאן נכנס סיפור אחר – כבוד המשפחה. אומנם, לפי ההיגיון של העולם הקדום היינו מצפים שמשפחת יעקב תסכים לדיל הזה, אך מתברר שהאחים של דינה חווים את האירוע כפגיעה בכבוד המשפחה. הם מרמים את תושבי העיר ויוצאים למסע הרג ונקם, שאחריו נוזף בהם יעקב שפגעו בשמו הטוב. סיפור דינה מתחיל כסיפור שרואה את האישה, אך ככל שהוא מתקדם, דינה נדחקת אל שוליו, ואנחנו מוצאות את עצמנו שוב בזירה גברית של חישובי כבוד וביטחון.

השיר שלפנינו, שכתב שמואל מוניץ, הוא השיר האחרון במחזור השירים שכתב העוסק בפגיעה המינית שחווה בידי אדם שהתחזה לבחורה בשם דינה. השם הזה, של אישה שמוכרת לנו רק כקורבן אונס ותו לא, נבחר להיות שמו של מחזור השירים "מעשי דינה". כך מסביר מוניץ את שם המחזור: "האסוציאציה הראשונית המתעוררת לשמע השם דינה אצל הקורא העברי המשכיל היא קרוב לוודאי סיפורה הקשה של דינה מהתנ"ך. מעבר לכך, בשם דינה מסתתרת המילה 'דין', מה שהופך אותו לטעון עוד יותר. לעיתים נהוג לכנות את הפרשה המקראית 'מעשה דינה', כדי לבדל את מחזור השירים מהסיפור התנ"כי, ובד בבד לתת לו מקום ולא להתעלם מכך שהמתחזה בחר בשם הטעון הזה כדי לבצע את מזימתו, על כל המשמעויות המתווספות לשם הזה, נבחר השם 'מעשי דינה'".

כבר בספר דברים מצוין כי אין שום אשמה בקורבן, ובכל זאת, עד היום, אחד האתגרים הגדולים של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית הוא להגיע להבנה הפנימית שהם לא אשמים. גם השיר של מוניץ מתמודד עם האתגר הזה. כך הוא מסביר: "החלטתי להעניק לשיר את הכותרת 'אין לי בושה', שיש בה כפל משמעות. מחד, המשמעות המילולית הישירה היא שנותרתי בלי בושה, ולכן אינני מתבייש. מאידך, בלשון הדיבור, הביטוי 'אין לו בושה' משמש בדרך כלל לתיאור מי שמתנהג בצורה חצופה, בוטה או מקוממת, בלי גבולות או נקיפות מצפון. העובדה שלאדם 'אין בושה' כביכול מאפשרת לו, מנקודת מבטו של הדובר, להתנהג באופן מופקר ועז מצח. הרגשתי שהכותרת הזאת הולמת את הלך הרוח בשיר: הקריעה בין תחושת הבושה לרצון להתנער ממנה; בין תחושת ההתנערות מההסתרה לבהלה מעצם ההתנערות הזאת. אפשר למצוא את חיבוטי הנפש כבר בשורה הראשונה: הרי מי שמשוכנע שאין לו במה להתבייש, מדוע שיכריז על כך? ההנחה המובלעת היא שהדובר אינו משוכנע בכך".

במקרה של מוניץ, ההתמודדות הייתה לא רק עם הבושה, אלא עם היכולת להפריד בין האדם שפגע בו ובינו, כיוון שהפגיעה התרחשה באופן וירטואלי ובלא מגע פיזי: "התהייה הזאת, 'האם אלה ידיי שלי / שנגעו בי', הייתה חשובה בעיניי כי היא מתכתבת עם תחושות של אשמה או בלבול בעקבות המצב; הרי הפגיעה המינית לא באה בצורה ישירה דרך מגע של זר בגוף שלי, אלא שאדם זר שידל אותי לגעת בעצמי באמצעות הונאה והתחזות למישהי אחרת. כלומר, הידיים שלי הן אלה שהיו יכולות להפסיק את זה, אבל הן המשיכו ולא עצרו. מובן שהאשמה היא של האדם שהתחזה, אבל זה לא מנע את התהייה הפנימית הקשה: איך תיתכן המציאות האבסורדית שבה ידיי שלי בגדו בי ופגעו בי".

"התשובה היא שהראש ראה את ההתרחשות בצורה אחת, ורק בדיעבד התברר שקרה שם דבר אחר לחלוטין. מה שמוביל אותי אל השורה האחרונה, שבה רציתי לבטא את שבירת השתיקה סביב הפגיעה כמעבר מנשלט לשולט. 'בידיים האלה אני גוזר דין, / בידיים האלה אני גוזר גאולה', כתבתי בגרסת הטיוטה. אלא שעם כל הרצון לסמל את האופן שבו הגעתי מעמדה שבה נוצלתי אל עמדה של כוח, אני לא בדיוק זה שגוזר את הדין. המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט – כולם מעורבים בעשיית הצדק, ובעיניי, רק מילאתי את חובתי האזרחית - חובת הדיווח של נפגע העבירה. הרגשתי שיהיה נכון יותר לתאר בצורה אחרת את חוויית הנפגע, שמבקש צדק וגאולה: 'בְּיָדַיִם אֵלֶּה אֶחְתֹּר לְדִין, / בְּיָדַיִם אֵלֶּה אֶחְצֹב גְּאֻלָּה'. העדות במשטרה, ההשתתפות בהליך המשפטי כנפגע עבירה – אלה פעולות קשות, כמו חתירה בים או חציבה, אבל בסופן יש תגמול מסוים. אין ספק שגם בכתיבת המחזור החושפני הזה, ובצאתו לעולם, יש מתחושת הגאולה".
בתמונה: חטיפת דינה בת לאה, מאת הצייר הצרפתי ג'יימס טיסו

לעמוד האירוע "פרשת וישלח - יום הדין" מתוך פרשת השבוע לחצו כאן>>