חפץ מעבר: סיפור שמתחיל באהבה ונגמר בשנאה

                                                                  מתוך ויקיפדיה מכירת יוסף (ציור: קונסטנטין פלוויטסקי)

לאה גולדברג

כתונת פסים

בַּעֲלֵי חֲלוֹמוֹת אָנוּ. אַל-נָא תַּשְׁלֶה

נַפְשְׁךָ, שֶׁאַתָּה מְפֻכָּח וּמַחְמִיר.

הָאָבִיב הָאַכְזָר עַד גְּרוֹנְךָ יַעֲלֶה

וְיִשְׁטֹף חֲזוֹנְךָ וְיָמִיר.

וְתָקִיץ וְתִרְאֶה הַחֲלוֹם שֶׁנִּקְטַל,

וּמִפְלָט תְּבַקֵּשׁ בְּצִנָּה וּדְמָמָה.

אַךְ הַבֹּקֶר יַכֶּךָ בְּאוֹר וּבְטַל

וְיִתְלֶה בֵּין רִיסֶיךָ דִּמְעָה.

עוֹלָמְךָ הַצָּלוּל יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים

עֵת יִגַּע בְּלִבּוֹ שֶׁל עוֹלָם מְאֻבָּן –

כִּי אָבִיךָ הִלְבִּישׁ אוֹתְךָ כְּתֹנֶת פַּסִּים,

יַקְרִיבוּךָ אַחֶיךָ קָרְבָּן.

פרשת וישב. מכאן ועד סיום ספר בראשית אנחנו עם סיפורי יוסף, הדרמה המשפחתית המפורטת ביותר בתורה. הסיפור של יוסף מתחיל להשתבש כשהוא מקבל את כתונת הפסים שמעידה על אהבתו הלא-שוויונית של יעקב לבניו, כלומר על העדפתו את בנו הצעיר יוסף, שהוא בכור בניה של אשתו האהובה רחל. לאחר שליווינו את הדרמה הטרגית של סיפורי האחיות רחל ולאה, אנחנו עדים לכך שתחרות האהבה וההעדפה ממשיכה גם בדור הילדים, ובניה של האישה האהובה הם אכן הילדים האהובים יותר. הבעיה היא שאהבה כזו מביאה עימה את שנאתם וקנאתם של כל הבנים שלא זכו להיות נאהבים באותה המידה. כפי שהנשים התחרו על אהבתו (או לפחות על זרעו) של יעקב, כך מתחרים הבנים על אהבתו ומקנאים עד כדי שנאה של יוסף האהוב, שהוא גם בעל חלומות מעצבנים במיוחד.

ההעדפה של יעקב את יוסף מחמירה בן-רגע, וכתונת הפסים, שמסמלת את האהבה ואת הקשר המיוחד בין האב לבנו, נהפכת לעדות מדממת לשנאת האחים; הם מוכרים את יוסף ומשיבים לאביהם את כתונת הפסים מגואלת בדם. לאה גולדברג, ברגישותה ובחוכמתה, מבינה שכתונת הפסים היא יותר מסמל לשנאת אחים; היא מסמלת את הטוב שהוא הוא הסיבה לרוע. דווקא החפץ שמסמל את האהבה ואת הקרבה הוא זה שמסמל בהמשך את הסבל והשנאה. גולדברג משתמשת בסמל הזה כדי לעסוק באחד הנושאים שהיא כותבת עליהם הכי הרבה: החשש מן הטוב, מן האושר ומן האור.

החשש הזה מופיע אצלה בדרכים רבות, לעיתים כפחד חיובי, ולעיתים כבעתה אמיתית. כך למשל, בשירה "על האושר" היא שואלת: "וְאֵיךְ יִשָּׂא לִבִּי בָּאֹשֶׁר הֶחָרֵד / חֵרוּת אֲשֶׁר כָּזֹאת, חֵרוּת שֶׁאֵין כָּמוֹהָ!"; בשיר אחר היא מתארת את סיום הסבל כך: "וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר"; או בשיר "ניסיון", שאותו היא מתחילה כך: "לְךָ נִשְׁבַּעְתִי, אֵל עֶלְיוֹן, / וְלֹא אֵדַע הַאֲקַיֵּם: / אֵיךְ אֶעֱמֹד בַּנִּסָּיוֹן/ נִסְּיוֹן הָאֹשֶׁר הַשָּלֵם".

בכל השירים האלה, ובשירים נוספים שלה, אנחנו רואים כיצד המשוררת, שהייתה ידועה בחיי הבדידות שלה, רואה באור ובאושר איום ותוהה אם האושר שייך לה ואם הוא אמיתי או טוב.

כך גם בשיר שלפנינו מזהירה גולדברג את הנמען (שייתכן מאוד שהוא היא עצמה): "אַל-נָא תַּשְׁלֶה /  נַפְשְׁךָ, שֶׁאַתָּה מְפֻכָּח וּמַחְמִיר", כלומר, אל תשלה את עצמך שאינך שוגה באשליות אופטימיות, שהרי "הָאָבִיב הָאַכְזָר עַד גְּרוֹנְךָ יַעֲלֶה" ותראה שאינך מפוכח ומחמיר כמו שחשבת, או במילים אחרות, האביב, באכזריותו, עלול לסדוק את מעטה הביטחון והחומרה שלך. בעוד שאתה תחפש את שריון הצינה והדממה, היא מזהירה, האור יכריע אותך ויעלה בך רגש: "אַךְ הַבֹּקֶר יַכֶּךָ בְּאוֹר וּבְטַל / וְיִתְלֶה בֵּין רִיסֶיךָ דִּמְעָה". גולדברג מזהירה את הנמען שהשריון של הכפור והאטימות שבנה לעצמו עלול להישבר לנוכח האביב, אור הבוקר או הטל.

אבל למה בעצם לפחד כך מהבוקר? מדוע לכנות את האביב אכזר רק כיוון שהוא עשוי לפזר קצת מן הצינה? בעיניי, אנחנו פוגשות בשיר הזה את אחד ההסברים הצלולים של גולדברג לחשש שלה מפני האור והטוב, מפני הרכות, והוא נמצא בסמליות של כתונת הפסים. גולדברג טוענת שהלב צריך שריון חזק כל כך שיגן מפני הטוב כיוון שאם השריון יתרכך, העולם הפנימי שעליו הוא מגן עלול להישבר, בעקבות המפגש עם העולם חסר הרחמים: "עוֹלָמְךָ הַצָּלוּל יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים / עֵת יִגַּע בְּלִבּוֹ שֶׁל עוֹלָם מְאֻבָּן –", ומדוע העולם חסר רחמים אם הוא מביא איתו בוקר אביבי? כי כך העולם עובד: "כִּי אָבִיךָ הִלְבִּישׁ אוֹתְךָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, / יַקְרִיבוּךָ אַחֶיךָ קָרְבָּן". גולדברג מציגה לנו "הוכחה" מן הפסוקים – כשאוהבים אותך, אתה פגיע. כתונת הפסים, הבאה לסמל את הטוב ואת האהבה, היא התחלתו של סיפור שכולו שנאה, פגיעה וכאב. מעבר לאמירה הברורה בשיר, ששותפים לה משוררות ומשוררים רבים, שלפיה יוצאי הדופן חשופים יותר לפגיעה של החברה כיוון שהיא נוטה לחפש זהות ולחשוש מייחוד ומכישרון, יש כאן גם אמירה ייחודית לגולדברג. היא רואה בסיפורי יוסף דרך להסביר את עצמה ואת תפיסת העולם שלה: עדיף לא להתקרב מדי אל האור ואל האהבה כי קרבה היא חשיפה לפגיעה.

הסיפור שמתחיל מאהבתו של יעקב לרחל, אהבה שהשתבשה, מסתיים באהבתו לבנו, שמשתבשת גם היא, והמשוררת שלנו, שכל חייה אהבה רק גברים שלא היה לה סיכוי לממש את אהבתה אליהם, מספרת לנו שגם סיפור יוסף הוא חלק מהסיפור הגדול של פחד (מוצדק, לדידה), מכל התממשות של אהבה.

לכל הפרטים על הסדרה בית אבי חי מתארח במוזיאון ישראל