עושים שוק

נועה שורק

28.12.22

נראה שהסיום המרגש של הסאגה של יוסף ואחיו לא השפיע על יונתן רטוש. בשירו הוא מציג את האכזריות האנושית שמתמצית בדרמה הזאת. נועה שורק עם פרשת ויגש

"שוק העבדים", גוסטב בולאנז'ה, מתוך: ויקיפדיה

שׁוּק

אֲנִי מוֹכֵר אֶת אָחִי

וּכְתוֹנֶת הַפַּסִּים

בַּבּוֹר

וַאֲנִי וְאָחִי

אֶת בֶּן דּוֹדִי

פָּנִים

וְאָחוֹר –

וַאֲנִי

וְאָחִי

וּבֶן דּוֹדִי

עוֹלָם וּמְלֹאוֹ –

יְחִי אֲנִי

וְאָחִי

וּבֶן דּוֹדִי –

וְכָל אֶחָד אַחֵר –

וּלְדִידִי

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ –

– מוּכָן לִמְכֹּר –

– מַדּוּעַ לֹא –

כֻּלָּנוּ בָּעֵמֶק הֶעָכוֹר

אִישׁ אִישׁ

לִפְשֹׁט

לִשְׁמֹט

לַחֲזוֹת אֶת מְעִילוֹ

אֶת מַעֲלוֹ

בַּיָּד הַבּוֹגֵדָה

בְּעָקֹב –

וְלוֹמַר לַדֶּבֶק

טוֹב –

אֲנִי מוֹכֵר

אֶת אֲחוֹתִי

וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים

כַּחֹק –

וַאֲנִי וַאֲחוֹתִי

אֶת רְעוּתִי –

שָׂא נָא אֱלֹהֵי אָדָם

לְשֶׁכְּמוֹתִי –

לָמָּה תִּרְאֶה בְרָעָתִי –

לָמָּה תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק

עַל דָּם

מַכָּתִי –

פרשת ויגש, שוב אנחנו עם יוסף. בילדותי סיפרו לי ספק בדיחה ספק סיפור מרגש על אישה שהייתה מגיעה לבית הכנסת, ובכל שנה, כשסופר על יוסף שנמכר לעבדות, היא הייתה ממררת בבכי. בפרשת ויגש, כשיוסף לא יכול להתאפק יותר ומזדהה בפני אחיו, היא הייתה מוחאת כפיים ופורצת בקריאות שמחה. כך, בכל שנה. ובאמת, על אף ההיכרות עם הסיפור הזה, פרשת ויגש מרגשת בכל שנה מחדש. האיחוד בין האחים הוא הסיום המתאים ביותר לספר שמתחיל מסיפור קין והבל, עובר בגירוש ישמעאל, ממשיך לשנאת יעקב ועשיו ומגיע לבסוף למכירתו של יוסף על ידי אחיו. אך למרות הסיום המשמח, נדמה שמה שנחרט בתודעתם של המשוררים הוא המכירה ושנאת האחים, ולאו דווקא הסליחה, שהגיעה בסיום. ראינו את זה למשל בשירה של לאה גולדברג "כתונת פסים", שבו גולדברג עושה שימוש בסיפור מכירת יוסף על ידי אחיו כדי לומר משהו על המציאות ההפכפכה ועל הסכנות שבאהבה.

גם השבת בחרתי בשיר שמתמקד במכירת יוסף. השיר הזה, בעיניי, מסכם באופן מטריד מאוד את סיפורי האחאות הקשים של ספר בראשית, ודרכם אולי את הסיפור האנושי כפי שתופס אותו המשורר. השיר נקרא "שוק", וכתב אותו אחד הכותבים המיוחדים בשפה העברית, אוריאל שלח, לשעבר היילפרין (1908-1981), שמוכר יותר בשם העט יונתן רטוש. רטוש נחשב למייסדה של תנועת העבריים החדשים, ששלונסקי הדביק לה בלעג את השם "הכנענים". התנועה קראה לייסוד של זהות עברית ארצישראלית ששבה אל המקורות הקדומים של האזור ואל התרבויות שפרחו בו עוד טרם גיבושה של היהדות. שירתו של רטוש תואמת את תפיסתו: השירים שלו כתובים בעברית תנכית, יש בהם התייחסויות לפולחנים קדומים והם מנסים ליצור מיתולוגיה חלופית לזו של היהדות הגלותית. דווקא בשיר הזה רטוש בוחר להתמקד בסיפור מקראי.

משפחת היילפרין (יונתן רטוש עומד באמצע) מתוך: ויקיפדיה

רטוש מספר את האנושות כסיפור של בגידות, של "שוק", במובן האכזר של המילה – מקום שבו כל אדם דואג אך ורק לאינטרסים שלו: אני מוכר את אחי, אני ואחי מוכרים את בן דודי, ואני, אחי ובן דודי מוכרים יחד את העולם כולו. הדובר בשיר מצהיר כי הוא חס אך ורק על חייו ועל חיי קרוביו ("יְחִי אֲנִי / וְאָחִי / וּבֶן דּוֹדִי –" ) וכי הוא מוכן למכור את כל שאר העולם, אם זה יהיה לטובתו ("וְכָל אֶחָד אַחֵר – / וּלְדִידִי / כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ – / – מוּכָן לִמְכֹּר –"). נראה שאין מדובר כאן בהצהרה אישית, אלא בשיקוף של מציאות. רטוש מציג לנו עולם שבו כולם משתמשים שימוש ציני לחלוטין זה בזה, וזה אפילו יכול להיעשות בחסותו של החוק: "אֲנִי מוֹכֵר / אֶת אֲחוֹתִי / וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים / כַּחֹק –". גם שוויון הנפש היחסי שמרחף מעל פני השיר מחזק את התחושה שמדובר כאן בניתוח של מציאות פשוטה, שהרי הוא אומר את הדברים הקשים האלה בצורה גלויה וברורה.

הסיום של השיר מסקרן אותי. יש בו בקשה מהאל למחילה: "שָׂא נָא אֱלֹהֵי אָדָם / לְשֶׁכְּמוֹתִי –". לא ברור מה מקנה לכותב, שמוכן למכור את כולם בקלות שכזו, את הזכות למחילה. האם ייתכן שהוא מטיח בזאת את האשמה באל, שהרי הוא אלוהי־אדם, כלומר, הוא ברא אותנו כך? האם בשורות הסיום - "לָמָּה תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק / עַל דָּם / מַכָּתִי –" - רטוש טוען שלא רק בני אדם חסרי חמלה זה כלפי זה, אלא גם אלוהים, שנטש את הכותב לכאוב לבדו? אולי הסיום הוא ציני, והשאלה מדוע מי שמוכן למכור את כולם סובל בעצמו היא שאלה של תמימות מעושה? ואולי זוהי פשוט בקשה כנה, שלמרות שפגענו באחרים ולמרות ששיחקנו לפי חוקי המשחק המר הזה, בכל זאת נזכה למחילה ולרחמים?