הברקים והקולות

                                                                   מעמד הר סיני, תחריט 1723 (מתוך: ויקיפדיה)
[לא ארחף בחלל] / זלדה

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת כָָּל רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע.
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.

(מתוך הספר "שנבדלו מכל מרחק")

פרשת יתרו, מעמד הר סיני - הרגע שבו היהדות נהפכת באופן רשמי ממשפחה או מלאום לקבוצה עם חוקה ועם מחויבות לאל. מעמד הר סיני מסמל שני קצוות של היהדות: מצד אחד, הוא מסמל את המחויבות, את הדת או את הדוֹגמה, כיוון שבו ניתנו החוקים המוחלטים והבסיסיים ביותר של היהדות; מצד אחר, מעמד הר סיני מסמל את שיאה של הרוחניות והמיסטיקה: "הַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ", "קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד", והאלוהים מדבר מתוך ההר, שעטור בענן כבד. הרגע הענק הזה הוא נקודה ארכימדית בתולדות עם ישראל שטקסטים עבריים לאורך הדורות חוזרים אליה, וגם זלדה מישקובסקי (הלוא היא זלדה), חזרה אל הרגע הזה בשירהּ המפורסם, שהוא קטן מאוד באורכו וגדול מאוד בתוכנו.

הנה טיפ קטן לקוראות ולקוראי שירה מתחילים: כשמשוררת טורחת לספר לנו על משהו שלא יקרה או על משהו שהיא לא תעשה, היא כנראה רוצה מאוד לעשות אותו, או נמשכת אליו. בכלל, בשירה יש קסם מיוחד: כיוון שאנחנו קוראות אותה בדריכות ובאיטיות, כל מילה או דימוי שמופיעים בה מקבלים קיום עצמאי, גם כשמצטרפת אליהם מילת שלילה. כאשר זלדה טוענת לפנינו שהיא לא תרחף בחלל, אנחנו מדמיינות אותה מרחפת בחלל ושומעות את התשוקה שלה לעשות זאת.

אבל זלדה בוחרת שלא לרחף בחלל, מתוך פחד: "פֶּן יִבְלַע עָנָן / אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי / שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע". המשוררת חשה שהריחוף בחלל, כלומר השחרור המוחלט, הניתוק מהקשר וממחויבויות, עשויים לגרום לה לאבד את המצפן המוסרי והרוחני שלה. לדבריה, מה שמפריד בין טוב לרע הוא פס דקיק שיכול בקלות מאוד להיבלע בסערת הריחוף בחלל. זלדה מחליטה לשמור על עצמה; לא לאבד כיוון.

את ההחלטה שפותחת את השיר היא מסכמת בהצהרה: "אֵין לִי קִיּוּם / בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת / שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי". ההצהרה הזאת יכולה להתפרש בשני אופנים, הפוכים לחלוטין: אפשר לפרש את הקולות ואת הברקים של סיני בתור מייצגי הרוח החופשית, הריחוף בחלל. לפי הפירוש הזה, הרי שזלדה מסיימת את השיר בהודאה: למרות שהיא עוצרת בעצמה מלרחף בחלל, הרי שבלי אותה המשיכה אל הרוח החופשית, בלי הברקים והקולות, אין לה קיום. כלומר, זהו שיר בזכותה של המשיכה אל הפלא ואל הטירוף, הגם שיש צורך לעדן או לרסן אותה. לפי הפירוש האחר, ההפוך לחלוטין, המילה "סיני" מייצגת את החוק והסדר היהודיים. לפי פרשנות זו, זלדה מסיימת את השיר בהסבר לבחירתה לא לרחף בחלל: אינני מרחפת בחלל כיוון שהניתוק מההקשר ומהחוק היהודיים יבלע את הפס הדקיק המפריד בין טוב ורע.

לכאורה, נותרנו מבולבלות בנוגע לכוונת המשוררת, כיוון שכל אפשרות פרשנית מושכת את השיר לכיוון הפוך: האם המשוררת מציגה לפנינו שיר בעד הפלא והמשיכה אל הריחוף בחלל, או שהיא מזהירה את עצמה ואותנו מאותו הריחוף בדיוק שעלול לגרום לאיבוד זהות מוחלט? אצל זלדה, כנראה, שתי התשובות נכונות. אחד הדברים שמאפיינים יותר מכול את שירתה של זלדה הוא ההתמודדות עם המתח שבין הפשטות, הצניעות והמחויבות הדתית שאפיינו אותה ובין המשיכה אל הרוח החופשית ואל העולם הגדול והמודרני, מלא התשוקה והחופש. בשירים רבים שלה מתקיים המתח בין שתי אפשרויות החיים של המשוררת: חיים ביתיים ודתיים (כפי שאכן חיה) וחיים סוערים ומשוחררים, כמו אלו שחיה יונה וולך, למשל, שהייתה חברתה (עד שנפרדו דרכיהן, ממש על הרקע הזה) ושימשה תמונת מראה של חייה של זלדה.

הדוגמה המוכרת ביותר למתח הזה בשיריה נמצאת בשירה "שני יסודות". השיר מציג שיחה בין הברוש, שמייצג את היציבות, ובין הלהבה, שרוצה לחוות חיים שיש בהם טירוף, חירות, דמיון ורוחניות ולשרוף את ממסדי הטבע. בשיר הזה, כמו בשירים אחרים, המשוררת מצדדת בברוש. היא טוענת שגם הוא מלא בטירוף ובחירות, גם אם הם אינם נראים לעין.

גם בשירה "הימים הבוערים" מתמודדת זלדה עם המשיכה אל התשוקה הבלתי-מרוסנת, אל הטירוף. היא כותבת כך:

הימים הבוערים / זלדה

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים, הַמְּעוֹפְפִים
כַּאֲשֶׁר בָּרַחְתִּי מֵחִבַּת הַחֲפָצִים,
כַּאֲשֶׁר חָשַבְתִּי -
זִיו הַכֵּלִים
יְפִי הַגִּנּוּנִים
יֶתֶר לַמְדָנוּת וְכָבוֹד
מַשְׁכִּיחִים אֶת טַעַם הַשָּׁמַיִם
סוֹתְמִים אֶת הַבְּאֵרוֹת.

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים
כַּאֲשֶׁר שָׁרוּ הַנְּשָׁמוֹת:
לָמוּת כְּמוֹ בְּנֵי אַהֲרֹן
בְּהַקְרִיבְךָ אֵשׁ לֵאלֹהִים -
נַעֲלֶה מִבַּיִת נֶחְמָד
נַעֲלֶה מִגֶּפֶן שֶׁל זָהָב.

בשיר הזה שוב נדמה שישנה הכרעה, אלא שהיא מעודנת יותר. זלדה שבה כאן אל שתי אפשרויות החיים: האפשרות הבוערת, שבורחת מכל סממן של בורגנות, שרוצה למות כבני אהרון - להישטף בתשוקה, כמו הלהבה בשיר הקודם; והאפשרות היציבה, שמתבטאת בלשון העבר של השיר, שמבהירה לנו שהיום כבר אינה חושבת את מה שחשבה אז, בימים הבוערים.

זלדה, כפי שעולה שוב ושוב משיריה, מעולם לא זלזלה בטירוף, בחירות או בתשוקה. הטענה שלה, שמופיעה במפורש בשיר "שני יסודות", היא שהטירוף, החירות והתשוקה מגולמות כולן גם בחיים הפשוטים, הנינוחים, הבורגניים אפילו. כך למשל, בשירה "רצון שיכור, מסוכסך", שבו היא מכנה את עצמה "אִשָּׁה / פְּשׁוּטָה, בֵּיתִית, רָפָה, / בְּדוֹר עַז, דּוֹר אַלִּימוּת" היא טוענת כי באפשרותה "לִטְעֹם אֶת סִין / בַּאֲפַרְסֵק מְבֻשָּׂם, / לְהַבִּיט עַל פָּרִיס, / בְּקוֹלְנוֹעַ קַר". לדידה, אפשר לרחף בחלל, לראות עולם ומלואו בשיטוט פשוט ברחוב. בלי לשלח כל רסן, עם נאמנות לחוקי סיני, אפשר לשמוע את כל הברקים והקולות.