ספר, יצירה

                                                                                     צייר: ג'וזף רייט מדרבי, ויקיפדיה

עם אלי הנפח/ אורי צבי גרינברג                                       

כְּפִרְקֵי נְבוּאָה בּוֹעֲרִים יְמוֹתַי בְּכָל הַגִּלּוּיִים

וְגוּפִי בֵינֵיהֶם כְּגוּשׁ הַמַּתֶּכֶת לְהִתּוּךְ.

וְעָלַי עוֹמֵד אֵלִי הַנַּפָּח וּמַכֶּה בִגְבוּרָה:

כָּל פֶּצַע, שֶׁחֲתַךְ הַזְּמַן בִּי, פּוֹתֵחַ לוֹ חִתּוּךְ

וּפוֹלֵט בְּגִצֵּי רְגָעִים הָאֵשׁ הָעֲצוּרָה.

זֶהוּ גּוֹרָלִי־מִשְׁפָּטִי עַד עֶרֶב בַּדָּרֶךְ.

וּבְשׁוּבִי לְהַטִּיל אֶת גּוּשִׁי הַמֻּכֶּה עַל עֶרֶשׂ,

פִּי – פֶּצַע פָּתוּחַ.

וְעֵירֹם אֲדַבֵּר עִם אֵלִי: עָבַדְתָּ בְּפָרֶךְ.

עַתָּה בָּא לַיְלָה; תֵּן – שְׁנֵינוּ נָנוּחַ.

פרשות ויקהל־פקודי, פרשות בניית המשכן. אף על פי שהאל נתן הוראות מדויקות עד לרמת הרכב הבדים, הוא נזקק לאמנים. משה מתאר כיצד קרא האל לבצלאל בן אורי, "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה". אל בצלאל (שעל שמו כמובן נקראה האקדמיה העברית הראשונה לאמנות) מצטרף גם אהליאב בן אחיסמך, ואיתו "כֹל אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת־כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה". כלומר, בניית המשכן מתאפשרת בזכותם של כמה אמנים, שקיבלו מהאל חוכמת־לב.

העברת הכוח היצירתי מהאל לאדם לא התחילה מבצלאל בן אורי. כבר בסיפורי הבריאה האל מתואר כיוצר הגדול – זה מתחיל כמובן מהבריאה כולה ומסתיים בבריאת האדם, שמתוארת באמצעות הפועל "וייצר". כבר שם מועברת חלק מהאחריות לאדם, שנשלח מייד להמשיך את פעולת הבריאה של האל: לתת שמות לחיות ולשמור על הגן.

בשיר שלפנינו, שהוא החלק הראשון מתוך המחזור "עם אלי הנפח", בוחר אורי צבי גרינברג לתאר את האל כנפח - בעל מלאכה שעוסק בעיצוב מתכות. המילה נפח נובעת מפעולת ניפוח האש, כלומר, הפחת אוויר באש כדי להעצים אותה. הבחירה לתאר את האל כנפח מחזירה אותנו שוב לספר בראשית. בפסוק שמתאר את בריאת אדם כיצירה נעשה שימוש במילה דומה כדי לספר על הפיכת האדם ליצור חי: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). כאן האל הוא נפח כי הוא מפיח רוח באדם, ואילו בשיר של אצ"ג, האל הוא נפח אמן - זה שמכה בברזל החם כדי ליצור יצירה חדשה. אחת התכונות המיוחדות  של נפחות היא שאפשר להתיך את היצירות בכל שלב, ולהפוך אותן שוב לחומר גלם בעזרת חום גבוה מספיק. במקרה של אצ"ג – הוא עצמו חומר הגלם המוכה.

אצ"ג מציג בשיר את האל כיוצר שמתאכזר ליצירתו. האל הנפח מכה בלא רחם ברוחו הפצועה של  המשורר, עד שיוצאים גיצים מתוך האש שאצורה בקרבו. בקריאה שנייה של השיר ניתן לראות אותו לא כמערכת יחסים בין האל שהוא היוצר למשורר שהוא החומר, אלא כשיחה כאובה בין יוצר אחד ליוצר אחר. אצ"ג מתאר את עצמו כנביא ששיריו הם אש הנבואה הבוערת בתוכו. האש האצורה בגופו של אצ"ג קיימת שם גם בלי שהאל־הנפח יכה בו. הוא מתאר את פעולת השירה שלו כך: "פִּי – פֶּצַע פָּתוּחַ", כלומר, השירה שלו יוצאת מתוך פצעיו, ואת אלה יצר הזמן, ולא מכותיו של האל. שימו לב גם לסיום: "וְעֵירֹם אֲדַבֵּר עִם אֵלִי: עָבַדְתָּ בְּפָרֶךְ. / עַתָּה בָּא לַיְלָה; תֵּן – שְׁנֵינוּ נָנוּחַ." כאן כבר ברור שאצ"ג אינו רק גוש המתכת להיתוך. הוא פונה אל האל-נפח כחבר ומציע: ננוח שנינו. זוהי מערכת יחסים כאובה בין שני יוצרים: האל יוצר את האמן, והאמן יוצר את השיר.

את הפרשנות הזאת לשיר, כשיחה בין שני יוצרים, מחזקים שני טקסטים. האחד הוא החלק הבא במחזור, שבו מתאר אצ"ג את הקשר שלו עם האל כיחסים בין אישה פתיינית לגבר שלא מסוגל להתרחק ממנה:

*

כְּמוֹ אִשָּׁה הַיּוֹדְעָה כִי רַבּוּ עָלַי קְסָמֶיהָ,

יִלְעַג לִי אֵלִי: בְּרַח אִם רַק תּוּכַל!

וְלִבְרֹחַ  לֹא  אוּכַל.

כִּי בְּבָרְחִי מִמֶּנּוּ בְחֵמָה נוֹאֶשֶׁת

וּבְנֶדֶר בְּפִי, כְּגַחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת:

"לֹא אוֹסִיף רְאוֹתוֹ!"

אֲנִי שָׁב אֵלָיו שֵׁנִית

וְדוֹפֵק עַל דְּלָתָיו,

כָּאוֹהֵב הַמְּיֻסָּר.

כְּאִלּוּ אִגֶּרֶת אֲהָבִים לִי כָתַב.

(אצ"ג, מתוך: עם אלי הנפח)

אומנם, המשורר כאן הוא הצד החלש יותר במערכת היחסים, אך ברור שמדובר בשיחה בין שני יוצרים, ולא בין האל לחומר שלו. הטקסט האחר שמאיר את הפרשנות הזאת, שאליו מתייחס אצ"ג באופן ברור בשני חלקי השיר, הוא הטקסט המופלא מירמיהו, שם מתאר הנביא את יחסיו עם האל כך:

"פִּתִּיתַנִי יְהוָה וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל-הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי.

כִּי-מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי-הָיָה דְבַר-יְהוָה לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל-הַיּוֹם.

וְאָמַרְתִּי לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל."

(ירמיהו כ', ז-ט)

ירמיהו מתאר כאן במילים מופלאות את חווייתו כנביא זעם: האל מפתה את הנביא בדבריו, והנביא, שסובל מהשליחות, לא יכול שלא להמשיך לשאת אותה, כי היא בוערת בעצמותיו כאש.

הצד החלש ביחסים. אורי צבי גרינברג (מתוך: ויקיפדיה)

בעקבות ירמיהו והניתוח של מערכת היחסים בין האדם־היוצר ובין האל־היוצר, נראה כי אצ"ג רואה ביצירה פעולה משותפת לאדם ולאל. כאשר אלוהים רוצה לבנות משכן, הוא לא מנחית אותו מהשמיים; הוא לוקח את כל הכוחות של בני האדם: החל בתרומות וכלה במלאכת מחשבת, ורק בשותפות איתם הוא יוצר את ביתו. אצ"ג מבין את פעולת היצירה - השירה במקרה שלו - כאירוע משותף לאדם ולאל. המשורר, שכוח אינסופי מדבר מתוכו, הוא בעצם יוצר אלוהי שפועל מתוך שיחה ושותפות יצירתית עם האל, ולא כחומר בידיו.