אין תחת אין

                                                                              צייר:פיטר פול רובנס, מתוך: ויקיפדיה

ביוגרפיה / בכל סרלואי

לֹּא אֵרְעוּ דְּבָרִים מְיֻחָדִים.

דָּבָר מִלְּבַד חֲרָטוֹת גְּדוֹלוֹת וּמַעֲשִׂים קְטַנִּים

קוֹרוֹת חַיַּי צָפִים בַּנָּהָר הַגָּדוֹל:

הָיִינוּ מְאֻשָּׁרִים מְאֹד וְאֻמְלָלִים מִדַּי

לָהַבְתִּי יַעַר

בִּשַּׁלְתִּי, אָכַלְתִּי, שָׁטַפְתִּי כֵּלִים. יָדַי קָלְפוּ וְהִתְקַלְּפוּ

אֶת הַכְּבִיסוֹת הַס מִלְּהַזְכִּיר: מְלָאכָה הַמְכַלָּה עַצְמָהּ.

הָיוּ בִּי כַּמָּה מַחְשָׁבוֹת עֲמֻקּוֹת וְכַמָּה טִפְּשִׁיּוֹת לְמַדַּי

מִלִּים הִתְעוֹפְפוּ מִמֶּנִּי

צִפֳּרִים מֵתוֹת עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח.

הָיִיתִי לַחֲלוּפִין: אִשָּׁה, יָם, תְּלוּלִית עָפָר, גֵּב וְאֶבֶן בַּמִּדְבָּר.

(בְּהַתְאָמָה: אִמָּא טוֹבָה, אִמָּא רָעָה, מְאַהֶבֶת, מְשׁוֹרֶרֶת, אֲבוּדָה).

בַּדֶּרֶךְ הָאֵינְסוֹפִית שֶׁרֵאשִׁיתָהּ תְּהוֹם וְאַחֲרִיתָהּ עָפָר

רְגָעִים שֶׁל יֹפִי פְּרָאִי

וְעָשָׁן.

אֵם הַדֶּרֶךְ שׁוֹלַחַת יָד בְּנַפְשִׁי

אֲנִי פּוֹשֶׁטֶת צַוָּארִי לִקְרָאתָהּ

אַיִן תַּחַת אַיִן.

(באדיבות הוצאת ספרים "אבן חושן")

פרשת ויקרא. הספר החדש נפתח בלי הנחות: "וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן…". ספר ויקרא מכונה ספר הקורבנות, והוא אכן מכיל עיסוק רב מאוד בעבודת הקורבנות. מעשה הקורבנות רחוק וזר לי; יש בו משהו ברברי ופשטני בעיניי, אבל כמשוררת, אין לי אלא להודות שהקורבנות הם אחת המתנות הגדולות שהשפה יכולה הייתה לקבל. המושג "קורבן" מכיל מתחים מרתקים וחזקים כל כך, שגרמו לו לשרוד מאות ואלפי שנים בשפה. הרבה אחרי שנפסקה פרקטיקת הקרבת הקורבנות במקדש, אנחנו עדיין מדברות בשפה של קורבנות: קורבן הוא ויתור גדול על משהו חשוב לנו לטובת מטרה שחשובה לנו יותר; קורבן הוא מישהו או משהו שמשלמים את המחיר בשם מטרה גדולה, מוצדקת או לא-מוצדקת; קורבן הוא מי שפוגעים בו וזקוק לרחמים; בנוסף, קורבן הוא אירוע יוצא דופן ופולחני במהותו שמטרתו היא לתווך בין החומרי לרוחני. מצד אחד, מדובר באירוע ארצי, במובן הכי פיזי של המילה - שחיטה של בהמה ועיסוק בדם ובאש; מצד אחר, מטרתו של האירוע הזה היא מניפולציה רוחנית - להאכיל את האל, לבקש ממנו מחילה, להתחנף אליו, לעבוד אותו, להודות לו (הכול בהתאם לדת ולזמן). וכך, התנ"ך – שנתפס כספר הכי קדוש – עוסק פתאום בפרטים קטנים עד קטנוניים: סוג החיה, הגיל שלה, מצבה הבריאותי, השעה, המבצע, סדר הפעולות המדויק ועוד ועוד.

השיר של בכל סרלואי "ביוגרפיה" עוסק בשני מובנים של ההקרבה: האחד הוא המובן של הוויתור או האובדן, והאחר הוא המיצוע בין הנמוך לגבוה. הבית הראשון מוקדש כולו לתחושת החנק והבזבוז שחשה המשוררת בין ארבע קירות הבית. זהו שיר על התסכול, הנשי בעיקרו, על הזמן והאנרגיה הכלים על עבודות משק הבית, על הדברים היומיומיים החוזרים על עצמם, חסרי התכלית. חוסר הסיפוק מורגש כבר באמירה המקטינה שפותחת את השיר: "לֹּא אֵרְעוּ דְּבָרִים מְיֻחָדִים". בעוד שמבחינה "ביוגרפית" אכן לא מתרחשים דברים יוצאי דופן, הרי שמיד אחרי שורת הפתיחה, ולאורך השיר כולו, מתוארים דברים מיוחדים בתחומי הרגש והרוח. הכפילות הזאת היא המתח שבשיר, שהוא, כמו הקורבן, המתח שבין היומיומי והארצי ובין הרוחני וה"גבוה"; בין הכביסות והמחשבות הטיפשיות ובין הלהבות, המחשבות העמוקות והמילים שהתעופפו.

אבל לא מדובר רק במתח, אלא גם באובדן: הבית הראשון מתאר בצורה מצמררת את תוצאות כליאתה של הרוח בחדר צר, תוך שימוש במאגר הדימויים של השחיטה והקורבן: "מִלִּים הִתְעוֹפְפוּ מִמֶּנִּי / צִפֳּרִים מֵתוֹת עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח". המילים, השירה - שיוצאות מתוך המשוררת כציפורים - נחבטות בתקרה או בחלונות המטבח הצר ונופלות מתות על הרצפה. באמצעות הדימוי הכואב הזה, ששולח אותנו ליצירות טבע דומם עם עופות ציד מתים, אנחנו מתוודעות לכאב ההקרבה של הרוח לטובת היום יום; לתחושת הצמצום עד כדי מוות של הרוח (אולי צריך לומר: של רוח האישה, בעולם שמצמצם אותה למטבח ולכביסות).

הבית השני מתחיל במיצוע יפהפה בין היום יום לשירה דרך התיאור הכפול של תפקידי הכותבת. מצד אחד,  תיאור קונקרטי, חברתי וחיצוני של תפקידיה ושל ביצועיה: "אִמָּא טוֹבָה, אִמָּא רָעָה, מְאַהֶבֶת, מְשׁוֹרֶרֶת, אֲבוּדָה". מצד אחר, התיאורים הפיוטיים, הפנימיים של אותם התפקידים: "אִשָּׁה, יָם, תְּלוּלִית עָפָר, גֵּב וְאֶבֶן בַּמִּדְבָּר". הצמדים האלה מרתקים. האימא הטובה מתוארת פשוט כ"אישה". כלומר, הנשיות מתממשת לכאורה באמצעות האימהות הטובה; האימא הרעה היא ים - כוח טבע שאי-אפשר לעצור או לשלוט בו; המאהבת היא תלולית עפר - מצד אחד כנועה ונמוכה, ומצד אחר אדמתית, חושנית, פיזית; המשוררת היא גב - פינה של מים חיים באמצע המדבר; והדמות האבודה היא אבן במדבר, שאין לדעת אם מישהו יבחין בה אי-פעם וימצא אותה בין אלפי האבנים האחרות והרחוקות.

אבל הביוגרפיה השירית נשברת. מהחדר הצר היא יוצאת אל הדרך האין-סופית שנמתחת מן התהום של לפני הלידה אל העפר שאליו החיים כלים. המשוררת מביטה אל החיים, שמציעים לה "רְגָעִים שֶׁל יֹפִי פְּרָאִי / וְעָשָׁן". שתי ההצעות האלה - היופי הפראי והעשן – הן שתי צורות של הכלום, של הלא-מוחשי והחולף, אך דווקא אלה משפיעות על הרוח. סוגי הכלום האלו הם השתקפות של האינסוף, של ההבנה שהדברים הלא-מוחשיים קיימים גם הם, שהאין הוא גם הכול. המשוררת בוחרת בעסקה הזאת עם אם הדרך (שהיא החיים עצמם): החיים רוצים לשלוח יד בנפשה, והיא, השה שמובא לעולה, פושטת את צווארה, ובכך מסכימה לעסקה הנוראה של החיים - הכלום שלה בתמורה לכלום שיש לחיים להציע: "אַיִן תַּחַת אַיִן".