פואמה ביתית

                                                                                        חדר שינה בארל. וינסנט ואן גוך

(שיר ליום נישואין)/ ילי שנר

בְּסּוֹף הַיּוֹם הַחֶדֶר שָׁב אֶל מְכָלָיו.

הַפְּלַסְטִיק נָח בְּתוֹךְ הָעֵץ

וְכָל הַצִּבְעוֹנִי מַחְזִיר בָּרָק אֶל הַכֵּהֶה.

בַּהִצְטַבְּרוּת הָזוֹ אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי אֲנַחְנוּ

כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַמְּאֻשָּׁרוֹת

לֹא שֶׁחָסֵר לָנוּ מִזַּן הָעֲצַלְתַּיִם

תּוֹרִים שֶׁלֹּא דָּחוּף עַכְשָׁו אַף פַּעַם

וְתַשְׁלוּמִים שֶׁלֹּא נַבִּיט לָהֶם בִּכְחֹל הָעַיִן

עַד יַחְזְרוּ דַּלַּקְתִּיִּים וַאֲדֻמִּים,

וְגַם אֲנַחְנוּ לִפְעָמִים טְרוּפֵי עֶלְבּוֹן

שֶׁאַחֲרָיו צָרִיךְ לָשׁוּב מְהָאָלַסְקוֹת אֶל הַבַּיִת

וְיֵשׁ יָמִים שֶׁמָאֳרָק בָּנוּ מִן עֶצֶב בְּדֹלַח

מִן הַכְּבִישִׁים אוֹ מִמָּסָךְ שֶׁלֹּא כֻּבָּה

אוֹ מִתְלַקֵּחַ מִבִּפְנִים כְּשֶׁאֵיזֶה זֶכֶר לַחֻרְבָּן

קָם כְּעוֹף־חוֹל, כְּשֶׁכְּבָר חָשַׁבְנוּ

שֶׁחָצִינוּ וְהִגַּעְנוּ

אֲבָל לָרֹב יֵשׁ לָנוּ קְצָת יוֹתֵר הַכּוֹחַ מִן הַפֹּעַל

וּבְסוֹף הַיּוֹם הָעֲיֵפוּת

הִיא רַק מַצַּב צְבִירָה נוֹזְלִי שֶׁל אַהֲבָה

אָנוּ גְּדֵלִים מִסְּכוּם חֶלְקֵנוּ בִּידִיעָה שְׁקֵטָה, נִמְסֶרֶת

הַשְּׁאֵלָה לֹא מִתְחָרָה עִם הַתְּשׁוּבָה

ילי שנר, (שיר ליום נישואין), מתוך "גלם" בהוצאת פרדס

פרשת תזריע־מצורע. שתי הפרשות הקצרות האלה שנקראות יחד עוסקות במחלה מסתורית - הצרעת - שמעידה על חטא ועל טומאה ומצריכה טוהרה וכפרה כדי להירפא ממנה. אחד הדברים הכי מעניינים לגבי הצרעת המקראית היא העובדה שאינה נשארת בגבולותיו של גוף האדם. הצרעת יכולה לפשות בבגד: "וְהַבֶּגֶד כִּי־יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת"; ובבית: "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם". ממש כמו העור הנגוע, הבית והבגד הנגועים זוכים לטיפול המלא, שכולל ניסיונות שונים לטהר אותם. תפיסת הצרעת כטומאה גרמה לפרשנים לראות בה ביטוי או תוצאה של חטא שחטא האדם, ולכן, לא רק הצרעת בעור מעידה על חטאו של האדם הנגוע, אלא גם הצרעת בבגד מעידה על לובשו והצרעת בבית מעידה על דייריו.

ההשלכה של מעשי האדם על ביתו ועל בגדיו יוצרת אפוא אקסטנציה מרתקת שלו. הגבול של האדם אינו קווי המתאר שלו; הוא נודד לבגדיו, לביתו, למשפחתו. השיר הנפלא של ילי שנר (שיר ליום נישואים), מבטא תפיסה דומה לגבי היחס בין הבית והחפצים שלנו ובין מצבנו הנפשי והזוגי. כל מי שגרה עם בן או בת זוג יודעת עד כמה מצב הבית משפיע על מצב הנפש – ולהפך. מצב רוח טוב וסדר באים יחד, ממש כפי שמצב רוח רע ובלגן עשויים לגרום זה לזה. אני מאמינה שאצל רובנו הבית הוא אכן הרחבה של עצמנו. קשה לעזוב בית גם כשכל הצרכים שלנו ממולאים במקום אחר, וחלל שחי בו זוג הוא גם מרחב רוחני ורגשי שמשפיע על הזוגיות שלנו ומשקף אותה. שנר רגישה מאוד להבנה הזאת, ואת השיר העדין שלה על המצב האופטימי של הזוגיות שבה היא נמצאת היא מתחילה בבית:

בְּסּוֹף הַיּוֹם הַחֶדֶר שָׁב אֶל מְכָלָיו.

הַפְּלַסְטִיק נָח בְּתוֹךְ הָעֵץ

וְכָל הַצִּבְעוֹנִי מַחְזִיר בָּרָק אֶל הַכֵּהֶה.

בסוף היום החדר נאסף חזרה וכל דבר חוזר למקום שלו: הסלסילות חוזרות לארונות והצבעים מסתדרים שוב בהרמוניה של העיצוב המקורי, והנחת הזאת, הרגע הקטן והמוכר כל כך של אחרי סידור הבית, שלוחש "הגענו", הוא הרגע שממנו בוחרת שנר להתחיל את תיאור הזוגיות. ואכן, מתוך ההתכנסות וההתייצבות, "בַּהִצְטַבְּרוּת הָזוֹ", היא יכולה לומר לעצמה: "אֲנַחְנוּ / כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַמְּאֻשָּׁרוֹת". שנר מציבה כאן את המודל הזוגי או המשפחתי שמולו היא מודדת את הבית שלה: האושר של שגרה מבורכת.

מה שמאפשר למשפחה של שנר להימנות עם "כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַמְּאֻשָּׁרוֹת" אינו רגעי השיא, אלא דווקא הנינוחות היציבה והפשוטה של בית. ואז היא מסייגת: זה לא תמיד עובד. בשגרה זו יש הצטברות ודחיינות תמידית של חשבונות ומטלות, שהיא מתארת במטפורה כל כך מתוקה ומובנת: "וְתַשְׁלוּמִים שֶׁלֹּא נַבִּיט לָהֶם בִּכְחֹל הָעַיִן / עַד יַחְזְרוּ דַּלַּקְתִּיִּים וַאֲדֻמִּים". בשגרה זו יש גם רגעים של קור וריחוק, רגעים של עצב ושל שברת אידיליה. שימו לב, אגב, להופעה של המילה "בית" בשיר: "וְגַם אֲנַחְנוּ לִפְעָמִים טְרוּפֵי עֶלְבּוֹן / שֶׁאַחֲרָיו צָרִיךְ לָשׁוּב מְהָאָלַסְקוֹת אֶל הַבַּיִת". העלבונות הופכים הכול לקור, והדרך של שנר לבטא פיוס וקרבה מחודשת היא באמצעות השיבה הביתה. כלומר, הבית הוא הקרבה.

לבסוף, בבית האחרון, מופיע אחד ממשפטי האהבה הכי אופטימיים ומדויקים שנכתבו לאחרונה: "אֲבָל לָרֹב יֵשׁ לָנוּ קְצָת יוֹתֵר הַכּוֹחַ מִן הַפֹּעַל". זה כל מה שצריך: שיהיה לנו קצת יותר ממה שנדרש מאיתנו; שיהיה איזה מרווח נשימה שבו יש מקום לאהבה. וכמו שהיא ממשיכה ומתארת, "הָעֲיֵפוּת / הִיא רַק מַצַּב צְבִירָה נוֹזְלִי שֶׁל אַהֲבָה". זוג עייף מסדר את הבית בסוף הערב - גם זו אהבה; פשוט, במצב קצת פחות מוצק וצעקני. זהו שיר אמון מחודש בסוד הדברים פשוטים, הצהרה אמיצה בפשטות שלה: אני, אתה, הילד/ה - זהו גן עדן הפרטי שלנו, וזה מה שחשוב.