מות המחברים

                                                                     עיגולים בתוך עיגול, וסילי קנדינסקי (מתוך: ויקיפדיה)

כָּל הַחַג הַזֶּה הָלַכְתִּי לָמוּת מֵרֹב צַעַר עַל רוֹנִית אֶלְקַבֵּץ וְכַמָּה שֶׁנִּסִּיתִי לֹא הִצְלַחְתִּי לִנְשֹׁם דַּרְכּוֹ מִלִּים. אֲפִלּוּ הַמִּשְׁפָּט שֶׁתָּמִיד מְחַיֶּה אוֹתִי ׳מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי׳, נִשְׁאַר חָנוּק בַּגָּרוֹן עִם כָּל סִימָנֵי הַשְּׁאֵלָה. הִסְתּוֹבַבְתִּי מְקֻלְקָל וְשָׁבוּר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַרְכִּיב מֵחָדָשׁ. הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהִצְלִיחַ לְהָאִיר אוֹתִי הָיָה לִבְהוֹת בְּלִי שׁוּם תַּכְלִית בַּטֵּלֵוִיזְיָה בִּימֵי הַחֹפֶשׁ הָאֵלֶּה שֶׁל הַפֶּסַח, עַד שֶׁקָּפְצָה פִּתְאוֹם פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ "אַחֲרֵי מוֹת", עַל שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁמֵּתוּ בְּקִרְבַת הַהֲוָיָה, עַל "וְלֹא יָבוֹא בְּכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ", וְעַל זֶה שֶׁגַּם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, בַּמָּקוֹם הֲכִי קָדוֹשׁ, שׁוֹכֵן הַמָּוֶת, שֶׁמַּמָּשׁ בְּתוֹךְ הָאֱלֹהוּת מִתְקַיֵּם גַּם רֹעַ, שֶׁיּוֹצֵר הָאוֹר בּוֹרֵא גַּם חֹשֶׁךְ. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן, וְגַם אֲנִי נָדַמְתִּי כָּמוֹהוּ.

(אופיר נוריאל, מתוך "לתפוס את אלוהים" בהוצאת משיב הרוח)

פרשות אחרי־מות וקדושים. פרשת אחרי מות חוזרת אל הרגע שאחרי מותם של שני בני אהרון. אלוהים מצווה את משה להציב בפני אהרון את התנאים ואת החוקים שחלים על הכוהנים, שהציות להם ימנע מוות עתידי נוסף במקדש. לאחר הציוויים העוסקים בעבודת הקורבנות והטוהרה, מופיעים הציוויים לעיצוב החברה העברית: מה מותר ומה אסור, מה הם גבולות הגזרה של עדת ישראל. כך למשל, מופיעים איסורי העריות, ולאחריהם, בפרשת קדושים, מופיע אוסף עמוס מאוד של מצוות שמכוננות את החברה ואת ההתנהגות האנושית, ובהן היחס להורים (אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ) ולזקנים (מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן); היחס לעניים ולשכירים (לֹא־תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד־בֹּקֶר); האיסור על קעקועים, על השחתת הפאה ועל ההעלאה באוב; דרישה למשפט צדק; וכמובן, הציווי הנפלא והאקטואלי תמיד: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

הזמן האחרון מציב אותנו בפני רצף עצוב של פרידות מאנשי תרבות חשובים שהיו חלק מעיצוב החברה שלנו. איבדנו ממש באחרונה את פרופסור שלום רוזנברג, את המשורר מאיר ויזלטיר, את הסופר מאיר שלו ואת הפזמונאי והיוצר יהונתן גפן. אובדן תרבותי הוא חוויה יוצאת דופן; היא מאחדת אותנו סביב אדם שאומנם לא היה חלק מהיום יום שלנו ושהמוות שלו לא משפיע על חיינו באופן מיידי, אך היצירה שלו ליוותה אותנו לאורך חיינו והייתה, יחד עם עובדת היותו בין החיים, חלק מחוויית החיים שלנו. אובדן תרבותי מחזק בעיקר את האבל על העתיד: האבל על מה שכבר לא ייווצר - על שיר, על ספר ועל רעיונות שלא ייכתבו יותר; על מוח חד-פעמי שסך הביטוי שלו נקטע.

בטקסט הפואטי של אופיר נוריאל, אנחנו חוזרים לאבדה תרבותית משנת 2016: השחקנית והיוצרת רונית אלקבץ, שנפטרה בגיל 51. נוריאל חוזר אל האבל על המוות שלה, וברור מהמילים שלו שהאבל הזה הוא לא רק על אלקבץ, אלא על מוות, על אובדן ועל כאב שיש בעולם בכלל. מוות מפגיש אותנו שוב ושוב עם שאלות על תכלית, על משמעות ועל טוב ורע. נוריאל מתאר איך המשפט "מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי", שלרוב עוזר לו להתמודד עם קשיי החיים, "נִשְׁאַר חָנוּק בַּגָּרוֹן עִם כָּל סִימָנֵי הַשְּׁאֵלָה". וכך, בגרון חנוק, תוך כדי בהייה בטלוויזיה, מופיעה על המסך פרשת השבוע "אחרי מות" ומזכירה לו את האב הראשון בתנ"ך שמתוארת תגובתו לבשורת האיוב על מות בניו.

דרך המוות הנורא של בני אהרון, מוצא נוריאל מעין תשובה לשאלת הרוע: "שֶׁמַּמָּשׁ בְּתוֹךְ הָאֱלֹהוּת מִתְקַיֵּם גַּם רֹעַ". בני אהרון מתים בתוך המשכן, ברגע החנוכה שלו, וכך מתערבבים להם הטוב והחיים והמוות והרע. הרגע הזה משקף לנוריאל את העובדה הפשוטה והקשה מנשוא – שהרע הוא חלק מהמציאות, שהטוב והרע אינם שני יסודות שאין ניתן להפרידם, כיוון "שֶׁיּוֹצֵר הָאוֹר בּוֹרֵא גַּם חֹשֶׁךְ". כך, ברגע של התבהרות המחשבה מתוך האבל, עומד נוריאל לפני האמת הקשה של החיים ולומד מאהרון מהי התגובה היחידה של מי שעומד מול דבר־מה גדול, כואב ולא־מובן: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן, וְגַם אֲנִי נָדַמְתִּי כָּמוֹהוּ".