לא "רק" משורר לאומי

                                                                                              צילום: ניקולאי בוסיגין

לפני 150 שנה, בשנת 1873, נולד בכפר ראדי שבגבולות אוקראינה של היום ילד אחד, חיים נחמן שמו. ילד זה, שמצא את עצמו עזוב ודחוי בגיל צעיר ולימד את עצמו בבית מדרש נטוש, גדל להיות היוצר המוערך ביותר בתקופת תחיית השירה העברית – המשורר חיים נחמן ביאליק. לכבוד סיום שבוע הספר ובמלאות 150 שנה להולדתו נפגשנו בבית הנשיא, זו השנה השנייה ברציפות, לערב שכולו אהבת המילה העברית הכתובה, כשהנושא השנה הוא קריאות חדשות בשירתו וביצירתו התרבותית של ביאליק.

תחת כנפי העצים של בית הנשיא ישבו נערות ונערים במעגלי שיח על שירה והגות עברית. מזג האוויר של הקיץ הירושלמי שלנו התאים בדיוק לאחר צוהריים של אהבת ספר, שהתחיל בלימוד, עבר בדוכן גלידה, ובתערוכה של שירי חיים נחמן ביאליק ואיוריו של נחום גוטמן, והמשיך באולם היפה של בית הנשיא בערב תרבותי שעסק בשאלה כיצד ובמה רלוונטי חיים נחמן ביאליק לחיינו בישראל של שנת 2023.

נשיא המדינה יצחק הרצוג (צילום: ניקולאי בוסיגין)

בדברי הפתיחה הציע המשורר עמיחי חסון לבחון מחדש את דרך ההצגה של ביאליק: "התואר החשוב הזה, 'משורר לאומי', עושה לביאליק עוול מסוים - לא חלילה כי הוא לא נכון; אין דמות שהשפיעה כל כך הרבה על הכתיבה העברית והתרבות העברית כמו ביאליק - אבל נדמה לי שהתואר הזה קצת מאבן את ביאליק ומכביד עליו. עם התואר הזה קל לנו לשכוח שהוא פשוט היה משורר אדיר, לפני הכול. ויותר מזה, שהוא דמות רלוונטית לכאן ולעכשיו, והשאלות התשתיתיות שהוא מעלה רלוונטיות לישראל של שנת 2023 לא פחות משהיו רלוונטיות בתחילת המאה".

הרלוונטיות של ביאליק הופיעה באופן ברור מאוד בדברים שציטט ממנו הנשיא הרצוג, ונדמה היה שנכתבו ממש כעת. את המילים האלה הביא הנשיא מתוך נאום שנשא ביאליק לפני כמעט מאה שנה, בירושלים של שנת 1935, ושמו "תחיית הספרדים", וכך הוא אומר:

"אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. אבל במה דברים אמורים, אם גם שורשיו מרובים, ולפיכך חושב אני לחסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל-כך והיה לנו רק פרצוף אחד. מובן, שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף יישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד".

לא רק שירתו הרלוונטית תמיד והשקפתו החברתית ממשיכות לחיות; גם מפעליו התרבותיים עושים זאת. מנכ"ל בית אבי חי, ד"ר דוד רוזנסון, ציין את המפעלים התרבותיים שייסד ביאליק, דוגמת מפגשי עונג השבת ועריכת ספר האגדה, שחיזקו את התרבות העברית החדשה בארץ ואת שילובה במסורת היהודית העתיקה. ד"ר רוזנסון העיד כי בית אבי חי מחויב גם הוא לתנועת חידוש ופיתוח התרבות העברית: "אנו בבית אבי חי רואים בעצמנו שותפים לחזונו של ביאליק ומבקשים לבנות את הקומה הרוחנית־תרבותית במדינת ישראל, ואף בעם היהודי בתפוצות. בעינינו, הצעירים שמשתתפים בתוכניות החינוכיות שלנו, לצד החיילים והקצינים בצה"ל ותלמידי המכינות המשתתפים במיזמים של בית אבי חי, הם העתיד של התרבות העברית".

ואכן, אין מדובר בדברים בעלמא: בין הדוברות והדוברים בעלי השם הייתה גם שני מיטגרץ, בוגרת טרייה של סדנאות הספוקן וורד של בית אבי חי. מיטגרץ הציגה שירה מדוברת שכתבה במיוחד לכבוד האירוע שהראתה כיצד מילותיו של ביאליק ממשיכות לחיות; היא שילבה בין הכוכבים המרמים של ביאליק לשיחה זוגית בין-כוכבית, שאותה סיימה עם תשובה לשאלה הנצחית "היכן נעוריי?": "יום אחד, רחוק שנות אור, כשנגדל, אני אשב מוקפת געגועים. אני אספר עליך ועל הכוכבים ואדע ששם נעוריי".

 ד"ר דוד רוזנסון, מנכ"ל בית אבי חי (צילום: ניקולאי בוסיגין)

פרופ' אביגדור שנאן עשה מסע־בזק אינטלקטואלי בספר האגדה, שאותו הוציא בגרסה מרועננת. הוא בחן את יתרונות ההלכה והאגדה ואת הצורך בכל אחת מהן כדי לכונן חברה ולהתאים לקהלים ולזמנים שונים. כדי להדגים את החשיבות של שתיהן, סיפר את האגדה על הגבר שהיו לו שתי נשים – האחת צעירה והשנייה מבוגרת. המבוגרת תלשה את שערותיו השחורות, והצעירה תלשה את שערותיו הלבנות, וכך נמצא קרח מכאן ומכאן. לבסוף סיפר שנאן כי גם ביאליק הבין את הצורך בשתיהן: לאחר שכתב את ספר האגדה, תכנן ביאליק לכתוב גם את ספר ההלכה, אך לא הספיק.

גם המשוררים שחר מריו-מרדכי ואורית גידלי בחנו את הרלוונטיות של ביאליק ליצירה שלהם וליצירה העברית בכלל. גידלי הציעה למצוא לביאליק מקבילה נשית - משוררת לאומית שתעמוד לצידו, שקולה במאזניים בין הארץ לשמיים, שתאפשר את האיזון שהיה חסר לו בחייו היצירתיים; ואילו מריו מרדכי קרא שיר של ביאליק בהגייה אשכנזית, שבאורח פלא נשמעה ממש כמו ראפ עברי איכותי, וכן שיר שלו עצמו שבו הוא מתכתב עם ביאליק כשהוא מספר על סבתא שלו, מקרית ביאליק, שכל מה שחסר לו זה עוד חיבוק ממנה.

בין שיחה לשיחה, ביצעו מאיה בלזיצמן בקולה ובצ'לו שלה, ומתן אפרת בכלי נקישה את שירי ביאליק המולחנים האהובים, שהם על-זמניים ורלוונטיים תמיד לכל מי שיש לו אזניים ולחלוחית כלשהי בנפש או בקצה העין.

כך, בשעה אחת, כמו שסיכם זאת חסון, "קיבלנו כל מיני תשובות לשאלה למה ביאליק ולמה עכשיו".