ממשיך לתת

                                                                                                 צילום: ניקולאי בוסיגין

תמיד אמרו על בועז שרעבי שהוא שר מהלב, ותמיד האמירה הזאת נשמעה לי כקלישאה מוחלטת, אבל כשהוא שוחח עם יואב קוטנר על מוזיקה  במסגרת ערב "סיפורים במונו" בבית אבי חי, ובעיקר כשהוא שר, הקלישאה נהייתה לתיאור אישי ומדויק.

שרעבי הוא פרפורמר - הוא מצחיק, הוא קפדן והוא יודע להחזיק קהל - אבל כשהוא שר, המשחק הזה נעלם לטובת לב פתוח, שגרם לי להתמסר לשירים ולקול המדהים שלו. בועז שרעבי שר מהלב. כשהוא שר, האמנתי פתאום למשפטים הפשוטים והישירים של שיריו, שאת רובם הלחין אבל לא כתב.

הוא אומר את זה על עצמו: בסוף המפגש ביקשה מישהי מהקהל שיספר את סיפור כתיבתו של השיר "היה חזק". שרעבי סיפר שאת השיר כתב לעצמו: "החלטתי להקדיש משהו לעצמי; תחושת נפש כזאת". והשיר עשה משהו בעולם: "כשהשיר יצא לאוויר העולם, אנשים ברחוב עצרו אותי ואמרו שהשיר הזה חיזק אותם. הבנתי שמה שנכתב מהלב חודר ללב".

המלחמה העצימה את מה שהוא חש תמיד - שהתפקיד של המוזיקה שלו והתפקיד שלו כאמן הוא לעשות טוב.

ושרעבי אכן ״עשה טוב״. בשיחה המתגלגלת - שבה סיפר על הילדות בבית אבא, על החיבור למוזיקה התימנית, על הנסיעות לארצות הברית ועל התחושה שבסופו של דבר, הקרקע שאליה הוא רוצה להישאר קרוב היא ישראל - הוא שיבץ כמה מהשירים הכל־כך יפים שלו. בהם שתי יצירות המופת "את לי לילה" ו"פמלה", שני שירים שהם מתנה אמיתית למוזיקה העברית.

בכלל, שרעבי הוא אנומליה נפלאה. בזמן שבו המוזיקה המזרחית נתפסה עדיין כשוליים תרבותיים, הוא היה מיינסטרים. השירים שלו ושיתופי הפעולה המוזיקליים שלו היו שילוב שנראה היום כמעט ברור מאליו בין המוזיקה המזרחית ובין המיינסטרים, האשכנזי ברובו; שילוב שאמנים אחרים עשו שנים רבות אחריו. הוא אפילו הופיע בקדם אירוויזיון עם השיר "הלוואי", שהביע בין השאר את התקווה שיתמזגו מזרח ומערב. את התלבושת שלבש במעמד הזה הוא תיאר כטראומה מצחיקה במיוחד. הוא סיפר בשעשוע כיצד אהוד מנור שכנע אותו לתת לצדי צרפתי להלביש אותו: "נראיתי כמו ליצן. עליתי לבמה, שרתי את 'הלוואי' וקיבלתי נקודה אחת מאור עקיבא". וקוטנר סיכם: וזה הפך להיות להיט ענק.

ובכל זאת, בעקבות הערה שזרק שרעבי על כך שחזר לשיר בעברית כי תחנות הרדיו הפסיקו להשמיע שירים באנגלית ולא אהבו את הרעיון "שהתימני הזה שר באנגלית", שאל אותו קוטנר האם הוא חווה אפליה. שרעבי ענה שהוא לא רוצה לעסוק בעבר, שמי שעבר דברים קשים רוצה לשכוח אותם וסיכם את הנושא בקצרה: "חלה התקדמות. התרבות הישראלית התקדמה. המדינה מלאה בכישרונות צעירים מוזיקליים. אני רואה ילדים צעירים שרים, ואני מתפעל".

בסיום ההופעה אמר מישהו מבוגר מהקהל כי הוא לא שומע בשירה של שרעבי את הניגונים התימניים מבית אבא. על כך השיב שרעבי שכל האהבה למוזיקה מקורה בבית אבא ושכל השירים שלו מושפעים מאוד מהשירים מבית הכנסת התימני שבו גדל, שמילאו אותו השראה, ואז ביצע למענו את הפיוט התימני של הרב שלום שבזי "איומה בהר המור".

"אני חושב שנפלה עלי זכות, שאני אדם אופטימי, וזכות יותר גדולה – שאני בן אדם עם אמונה גדולה", אמר שרעבי, ואכן, כל שיר ששרעבי נוגע בו נהפך לתפילה. זה משהו בכנות שלו, בכוונה שהוא מקדיש למנגינה ולמילים, באהבה שלו למוזיקה ובקול העמוק והמיוחד שלו. בצד האופטימיות ואהבת האדם של שרעבי, המלחמה והקושי של התקופה היו נוכחים לאורך כל הערב. השיר "חופשי ומאושר", שאיתו הוא חתם, הפך לתפילה משותפת: "שלח לנו אור".