עשה לך בעש"ט

                                                   בית המדרש המשוחזר של הבעל שם טוב (חcc-by-Nahoumsabba)

יש כמה דברים שאנחנו יודעים על הבעל שם טוב: הוא היה בעל שם והיה מוצלח ומוערך, עד כדי כך, שנוסף לו הכינוי "טוב" ושהיה זכאי להקלות במיסים בעירו מז'יבוז', כיוון שפרנסי המקום רצו שיגור בו. אנחנו יודעים שהייתה לו חבורה ושהייתה לו בשורה דתית כלשהי. אבל מה הייתה אותה בשורה? מה מתוך כל הסיפורים שנכתבו עליו הוא בעל ערך היסטורי? על השאלות האלה אומר פרופ' יונתן מאיר שקשה מאוד לענות ושבעצם, הן בכלל לא מה שכדאי לדבר עליו.

"יש מעט מאוד חומר מהתקופה שמעיד על הפעילות של הבעל שם טוב, וזה דבר יוצא דופן מאוד. על דמויות אחרות, כמו שבתאי צבי או רבי נחמן, יש המון חומרים שמתארים מקרוב מאוד את תורתם ואת חייהם. במקרה הזה כל החומרים, כל העדויות - כמעט הכול מאוחר. הספר המרכזי שעסק בו, "שבחי הבעש"ט", נכתב כ-50 שנה לאחר מותו של הבעל שם טוב, כאשר החסידות כבר הייתה קיימת כתנועה, וברור שהחיבור נוצר בין השאר מתוך ניסיון להבנות דמות של אב, של מייסד. בשלב כזה, כתיבה על הבעל שם טוב היא לא כתיבה היסטורית, אלא כתיבה מיתולוגית, ולכן מה שנכון יותר לעסוק בו הוא הבניית דמותו המיתולוגית, ולא שחזור. יש הרבה ספרים והרבה מחקרים שבהם יוצרים והיסטוריונים מנסים לשחזר את דמותו ההיסטורית, וכך נוצרים המוני "בעשטים": יש בעש"ט של החוקר הזה, ויש בעש"ט של החוקר הזה, והם לא דומים בכלל כי הם נסמכים על מקורות שונים שהאמינות ההיסטורית שלהם מוטלת בספק. ברגע שמבינים את הפרובלמטיות של המקורות ההיסטוריים, מתבטלת האפשרות לשחזר באמת את הדמות ההיסטורית, ואפשר לעבור לדבר על מה שבאמת חשוב - הדמות המיתולוגית.

לכל הפרטים על "סדר בוקר" בעקבות הבעש"ט עם פרופ' יונתן מאיר

"עד היום אנשים מעצבים את דמותו של הבעש"ט. הבעל שם טוב של מרטין בובר שונה לחלוטין מזה של פנחס שדה, למשל; הם שמים דגשים אחרים ומתעמקים בנקודות אחרות לפי המקורות שמהם הם ניזונים, שכולם  כמעט מאוחרים. כמעט הכול אחרי מותו. ישנם כמובן התלמידים הישירים של הבעש"ט, שאחרי מותו העלו על הכתב כל מיני שמועות ופרגמנטים, אבל מדובר בסיפורים קטנים מאוד. ייתכן שכמה מהסיפורים קרו, אבל אין לנו מקור נוסף שאנחנו יכולים להצליב איתו את המידע, ואנחנו לא יכולים להתבסס על ספרות שבחים, על הגיוגרפיה: הטקסטים על הבעש"ט הם ביוגרפיות של גיבור, של דמות דתית, של קדוש, ומאוד קשה לדלות מהם דברים היסטוריים. בעיניי, מה שמעניין זה ללכת דווקא לכיוון חדש: לראות את ההשתקפויות של הבעש"ט בתקופות שונות".

אם אין לנו הרבה מידע עליו ועל תורותיו, מה הופך את הבעש"ט למייסד החסידות?

"זאת שאלה שקשה לענות עליה, ולכן היום במחקר לא אומרים שהוא מייסד החסידות. מתייחסים אליו יותר כאל איזשהו אב רוחני או דמות שהחסידות נתלית בה, אבל בוודאי אין אצלו תיאולוגיה מפותחת של מה שאנחנו רואים היום כחסידות. כך למשל, לא קיים אצלו הדגם החסידי של צדיקים וחסידים: התפיסה של הצדיק כמתווך בין שמיים וארץ שיש לו עדה שסובבת אותו ושהוא אומר לה דברי תורה. הייתה לו חבורה, הייתה לו תודעה עצמית מופלגת, אבל לא תלמידים ממש. הבעש"ט אינו מוסר תורה שיטתית שעליה אפשר לבנות מערך דתי-חברתי; הדבר הזה מתפתח אחרי מותו. החסידות לוקחת אלמנטים שנמצאים אצלו, אבל לב החסידות לא נמצא אצלו; למעשה, החסידות מתחילה אחרי מותו של הבעל שם טוב. לכן, אנשים רומנטיים כמו מרטין בובר עושים נתק בין הבעש"ט לחסידות באופן מובהק. הם אומרים: הדבר הטהור היה הבעש"ט, ואחר כך זה התקלקל בידי הממשיכים. בובר אומר את זה כמובן באופן ביקורתי, אבל הרעיון מעניין משום שהוא מנתק בין הבעש"ט, שאינו מייסד משהו, ובין תנועה חדשה שנוצרת אחריו".

אז מה בכל זאת הקשר בין הבעש"ט לתנועה החסידית?

"מי שייסדו את החסידות כתנועה ממש אלו חלק מהאנשים שהיו בקרבתו או ביקרו אותו פעם או פעמיים, למשל, דוב בער, המגיד ממעזריטש (שבעצמו היה פעמים בודדות אצל הבעש"ט). אז התנועה התחילה להתפתח ונוצרו חצרות, ופתאום יש תיאולוגיה עשירה, שבינה ובין הבעש"ט אין כלום. וכמובן, ישנה גם המשפחה של הבעש"ט, שהמשיכה להיות בתוך החסידות, כמו רבי נחמן, שהיה נין של הבעש"ט. רבי נחמן עצמו לא אוהב את החסידות שהוא רואה לנגד עיניו, ואפילו אומר שהוא רוצה לחזור לדרך הבעש"ט.

הדבר הזה כל כך נזיל, שבכל פעם שיש ביקורת על החסידות בכל מיני תקופות, מרבי נחמן ואילך, המבקרים ראו בחסידות של זמנם עיוות והציעו לחזור לדרך של הבעש"ט. רבי נחמן אמר את זה, והלל צייטלין אמר את זה, והאדמו"ר מפיאסצ'נה אמר את זה. כולם אמרו 'נחזור לבעש"ט', וכל אחד מתכוון למשהו אחר. לכל אחד יש את הבעש"ט שלו. משום שהוא דמות חידתית, משום שזה סוג של התחלה, יש לדמותו של הבעש"ט פוטנציאל הבניה שאפשר לקחת לכל מיני כיוונים, וכל אחד רואה את הפוטנציאל במקום אחר. הלל צייטלין הוא דוגמה מוזרה אפילו: הוא טוען שכל החסידות רקובה ושצריך להחיות את דרך הבעש"ט, ואז הוא מסביר מהי דרך הבעש"ט - אהבת ישראל, אהבת התורה - אבל אלה רעיונות של צייטלין שאין להם מקורות אצל הבעש"ט. כלומר, הדמות שלו היא מעין פלטפורמה לקריאה לרנסנס דתי".

אז מה נוצר ונותר מדמותו של הבעש"ט? איך הוא השפיע על התרבות ואיך הוא מובן היום?

"בובר הוא נקודה קריטית. הוא העלה על נס את הבעל שם טוב כדמות של מיסטיקון בודד ויחיד, היהודי האותנטי האחרון, ומאוד קל להתחבר לדמות כזאת כשמתעלמים לחלוטין ממה שהשתלשל ממנה, מהחסידות. הוא לכאורה אנטי-רבני, מחובר לטבע, נגד קפדנות הלכתית ומי שרוצה קרבה אינטימית לאל. אבל זה כבר עיבוד מודרני של בובר לרעיונות שאין אותם בדיוק אצל הבעש"ט עצמו. מדמיינים דמות, מנתקים אותה מהקשרה ההיסטורי ואז מתחברים אליה – זה מה שקורה לרוב האומנים והיוצרים ששמחים מהבעל שם טוב. גם האנשים האלה תופסים את שבחי הבעש"ט כמקור נאמן או כמקור שהם יכולים להיות ניזונים ממנו. הם לוקחים את הסיפורים שמתאימים להם בשבחי הבעש"ט והופכים את זה לעיקר. זאת אומרת, יש פה המון דמיון, דמיון יוצר, ובראשית המאה ה־20, האדמו"ר של חב"ד, יוסף יצחק שניאורסון, טען: 'האנשים החופשיים, כל הסופרים המודרניים, חטפו לנו את הבעש"ט'. כתגובה, הוא מצייר מחדש את דמותו של הבעש"ט באופן יותר אורתודוקסי, ואפילו משתמש לשם כך בתעודות מזויפות מ'גניזת חרסון', אוסף גדול של כתבים מזויפים ש׳התגלו׳ בתחילת המאה ה-20. ב'גניזה' היה הרבה מאוד חומר על הבעש"ט, והוא משתמש בו כי זה משלים לו את מה שחסר לו, אף על פי שידע שהיא מזויפת. הוא משתמש בזה כחומר ספרותי, כיוון שחומרי ה'גניזה' מציגים את הבעש"ט באור אחר: הוא מתגלה כדמות שהיא לא בובריאנית, היא לא אנטי-הלכתית, היא לא אנטי-רבנית, אלא רב מכובד שיש לו פלפולים בהלכה, יש לו מורים גדולים, הוא אנטי-שבתאי. כלומר, הוא מנסה לקעקע את הדמות החילונית של הבעש"ט.

אם פוגשים היום על המדפים את הספרות הפופולרית על הבעל שם טוב, אפשר ממש לראות תוך דפדוף קצר אם הם ניזונים מספרות חב"ד, אם הם ניזונים רק משבחי הבעש"ט ואז בונים יצירה דמיונית, או שבובר מפעפע בקרבם".