מילים להיאחז בהן: אירוע שבוע הספר בבית הנשיא

                                                                   אירוע "משכן לעברית" (צילום: ניקולאי בוסיגין)

"המחשבה שיהודה עמיחי היה אמור להיות כעת בן מאה העלתה מייד חיוך על פניי", אמרה מיה טבת דיין בפתח דבריה על שירתו של עמיחי באירוע שבוע הספר של בית אבי חי במשכן הנשיא, "כי הוא הרי לא בן מאה, השירים שלו לא בני מאה, הקול שלו לא בן מאה, וגם כשאנחנו חושבות וחושבים עליו עכשיו, אנחנו לא חושבים על זקן בן מאה, או על זקן בכלל. ולדעתי, זאת ההוכחה ששירה שומרת אותך צעירה". טבת־דיין, שכינתה את עמיחי "הצעיר הנצחי", נגעה בתחושה העמוקה שליוותה את האירוע כולו.

זה כבר שלוש שנים שבשבוע הספר בית אבי חי מתארח בבית הנשיא ומקיים בו את האירוע "משכן לעברית". השנה ציין האירוע מאה שנה להולדתו של יהודה עמיחי. על הדשא שמחוץ למשכן הנשיא ישבו עשרות בני נוער ולמדו שירה, ומשם המשיכו המבקרים לאולם היפהפה שעל קירותיו תלויות יצירות האמנות של משה קסטל, ראובן רובין, נפתלי בזם, משה טמיר ואחרים ושבפתחו מוצגת תערוכת הציורים של מארק ינאי ששודכו לשירים שונים מאת עמיחי על ירושלים.  

את האירוע הנחה המשורר עמיחי חסון, המנהל האמנותי של בית אבי חי. בקהל נכחו אלמנתו של עמיחי חנה וילדיהם דוד ועמנואלה. לידם – כיסא צהוב פנוי, מחכה לחטופים שישובו.

צילום: ניקולאי בוסיגין

בפתח דבריו אמר חסון שבשנה הקודמת עסק האירוע במשורר חיים נחמן ביאליק ותיאר את המעבר מביאליק לעמיחי כפשוט ומתבקש: "אם ביאליק היה המשורר הלאומי עבור המדינה שבדרך, יהודה עמיחי הוא המשורר הלאומי של דור המדינה. הוא נושא הלפיד שהעביר ביאליק ומי שהצליח לחבר בשירתו את האישי ואת הלאומי". חסון קרא משירו של עמיחי ״דיוק הכאב וטשטוש האושר״ וציין כי אנחנו מצויים בתקופה של כאב. "עמיחי, שלחם במלחמת העצמאות ואיבד את חבריו בקרבות וכתב שוב ושוב על התחושות שלו כמי שהיה חלק מהמלחמה ההיא״, אבחן חסון, ״הוא באמת המשורר הנכון לרגע הזה, לזמן הזה".

הנשיא הרצוג דיבר על כוחן של המילים: "אני מאמין בכל ליבי שהתרבות העברית, הרוח, ההגות והיצירה, ובמיוחד התרבות הכתובה, המילולית, אינה מסתכמת בפעילות פנאי אסקפיסטית השמורה לזמנים של שקט ושלווה. הספרות והיצירה העברית כרוכות לבלי היתר בחיי האומה, בחיי עם הספר מימים ימימה [...] במשך מאות בשנים, דורות של מחברות ומחברים עבריים סיפרו לנו את הסיפור שלנו [...] הם הניחו תשתית לארון הספרים שבנה את דמותנו כעם, ועלינו לנצור ולקדש אותם גם בימים קשים, ולמעשה, במיוחד בימים קשים כמו אלה שלנו".

הנשיא המשיך וטען כי "הספרות עושה אותנו אנשים טובים יותר. היא מחברת אותנו למסורת יהודית עתיקת שנים והיא ערוץ שדרכו נוכל לאחד ולחבר את העם בישראל. אך לצערי", אמר, "לא רק דרך לאחדות הלבבות עוברת במילים; גם הדרך הרעה, הקשה, המטלטלת ומעוררת החלחלה לעיתים. הדרך לשנאה ולחורבן עוברת במילים, כי המילה עלולה להיות קטלנית. בשבועות האחרונים אני נחרד שוב ושוב ממילים מהסוג הגרוע ביותר - רוויות בשנאה, רוויות באלימות - שנזרקות לחלל האוויר במרחב הציבורי שלנו, ללא אחריות וללא מחשבה [...] אנחנו חייבים לשים גבול לאלימות המילולית ולשנאה שמביאות אותנו שוב לעברי פי פחת. כמו שאמרתי פעם אחר פעם, גם בתקופת הממשלה הקודמת: אלימות מילולית היא אלימות לכל דבר, והאשמות בבגידה יכולות להביא לרצח! האומנם לא למדנו כלום מההיסטוריה שלנו?".

לאחר נאום הפתיחה הנוקב של הנשיא, דיבר מנכ"ל בית אבי חי ד"ר דוד רוזנסון על כך ששירתו של עמיחי חיה ורלוונטית מתמיד: "נדמה שמאז השבת השחורה, בשבעה באוקטובר, אנו מחפשים מילים להיאחז בהן מול מראות המלחמה, הכאב והגבורה. אני ורבים אחרים מצאנו את המילים שחיפשנו בשירתו של יהודה עמיחי". רוזנסון דיבר על הרלוונטיות של המילים שכתב עמיחי על מלחמת העצמאות למלחמה הזאת. "המילים של עמיחי הן צל מרפא המביא נחמה בימים קשים. עמיחי אומנם נולד בוורצבורג שבגרמניה, אך מגיל צעיר ועד לפטירתו הוא גר וכתב בירושלים, שאותה תיאר בשיר כ'עיר נמל על שפת הנצח'".

"כמי שמתגורר בירושלים כבר 12 שנים", אמר ד"ר רוזנסון, "ומתהלך באותם הרחובות שעליהם כתב עמיחי, אני יכול להעיד ששירתו מצליחה לתפוס את מורכבותה של ירושלים, את יופייה ואת הקושי שבה, את הקודש ואת היומיומי, את הנוף העירוני ואת הנוף האנושי הייחודי לעיר. זוהי שירה על-זמנית שזכתה לתרגומים לשפות רבות ושונות. בית אבי חי הוא מוסד ירושלמי הרואה בעצמו שגריר נאמן של התרבות היהודית־ישראלית, לא רק בארץ, אלא גם ברחבי תבל. התפקיד שלקחנו על עצמנו חשוב דווקא עכשיו. בעת מלחמה מול כוחות המבקשים לבטל את התרבות שלנו, אנחנו מבקשים להמחיש דרך הספרות והשירה את היופי, העומק והמורכבות של הסיפור הישראלי".

ד"ר דוד רוזנסון, הנשיא יצחק הרצוג ועמיחי חסון (צילום: ניקולאי בוסיגין)

לאחר מכן עלתה לבמה עמנואלה עמיחי, בתו של המשורר. לפני שקראה את השיר ״אדם בחייו״, אמרה על אביה: "הוא היה קשור מאוד לארץ הזאת. הוא לחם כחייל במלחמותיה, הוא אהב בנופיה, הוא נאבק כשראה אי-צדק נעשה בה. הוא חי בארץ הזו חיים מלאים וכתב את חייו. כשהתחלנו לחשוב על מאה שנה להולדתו, לא דמיינו שתפרוץ מלחמה; לא דמיינו את שבעה באוקטובר; לא את הנרצחים והחטופים. אני נשאלת מדי פעם מה אבא היה אומר על המצב, ואני תמיד עונה שאני לא יודעת, אבל אני כן יודעת שהוא תמיד קיווה ופעל לשלום באזור הקשה והמורכב הזה. כאדם שלחם במלחמות על הארץ הזאת ואיבד את חבריו, וכמשורר והאדם הרגיש שהוא היה, הוא חשף גם בשירתו עד כמה המציאות מורכבת ומרובדת. המילים שלו עכשיו מהוות מקור נחמה לרבים, ביטוי לכאב בלתי-נתפס של אובדן, אבל גם ביטוי למשאלות לב, לרגעים של אהבה, ואפילו לתקווה".

היועץ האקדמי של בית אבי חי פרופסור אביגדור שנאן בחן את השאלה שבכותרת מחזור השירים של עמיחי ״ירושלים ירושלים למה ירושלים" מתוך ספר שיריו ״פתוח סגור פתוח״. התשובה, טען שנאן לאחר שניתח את השירים, נמצאת לקראת סוף המחזור: "הוא כרך את העיר ואת עצמו יחדיו - זה הוא, ואיננו אחר, ולכן זאת עירו, ואיננה אחרת. אין הוא יכול שלא לחיות אלא בה. אם האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, הרי שלפחות בשיר זה מבקש המשורר שתבניתו שלו תהיה נוף המקום שבו הוא מתגורר – ממוצע, לא-כפול פנים, מרגיע, לא-קיצוני, שלם ומאוזן".

המשורר רוני סומק עלה אף הוא לבמה וטען טענה פשוטה: השיר ״אלוהים מרחם על ילדי הגן״ אינו שיר זיכרון כי אם שיר אהבה. "אם אתם רוצים לראות את עמיחי מנסח את הפואטיקה שלו, הוא עשה את זה בעיניי בצורה המבריקה ביותר בספר שהוא כתב בעקבות צילומים שצילמו במדבר יהודה. הוא כתב שמי שמטייל במדבר לפי ספר תיירות או ספר היסטוריה כמו שוכב עם אישה לפי ספר תנוחות, וכך הוא עשה בשיר 'אלוהים מרחם על ילדי הגן'. אם אתם רוצים היסטוריה או תיירות, תקראו את הבית הראשון, אבל אם אתם רוצים להגיע לאמת, שזהו שיר אהבה, תקראו את הבתים השני והשלישי".

אלון עדר (צילום: ניקולאי בוסיגין)

את האירוע, שלווה בביצועים מלאי החן של אלון עדר ומעיין ליניק לשירי עמיחי, חתמו דבריה של מיכל הרצוג, רעיית הנשיא. הרצוג קראה מתוך עותק של ״שירי אהבה״ מאת עמיחי שקיבלו הוריו של הנשיא מאשתו של ראובן רובין (שהציור שלו מופיע על כריכתו) את השיר ״מכתב״. אחריו חזרה על מילותיו של עמיחי מתוך השיר: "לא נזהרנו כשאמרנו 'בשנה הבאה'". בקול שבור, נשאה הרצוג תפילה: "אני מקווה שלפעמים גם אוהבים נפגשים, ונייחל שנפגוש את האהובים שלנו".