אחד העם מי יודע?

                                                                            אחד העם בביקורו בישראל (מתוך ויקיפדיה)

בשנת ה'תרמ"ט (1889) התפרסם בעיתון העברי "המליץ" אחד המאמרים החשובים ביותר בתולדות ההגות הציונית: "לא זה הדרך!" מאת אשר גינצברג, שחתם עליו בכינוי "אחד העם". במאמר הזה הוא התנגד לדרך שבה החלה הציונות ללכת: עידוד העלייה, החלוציות ויישוב הארץ. הוא טען שהרעיון הציוני היפה הוא רעיון שצריך להשריש אותו לאורך שנים רבות בעם היהודי ושאת העלייה המהירה לארץ מובילים בין השאר אופורטוניסטים שאינם חלק מהותי מהרוח של הציונות והתחייה העברית, ולכן המפעל הציוני סופו בריקנות ובכישלון.

הביקורת הזאת יצרה את שני הקצוות של "הצרות" היהודיות שאיתן התמודדה הציונות: מן הצד האחד הרצל, עם "צרת היהודים" והניסיון למצוא פתרון לאנטישמיות ולמצבם הגשמי של היהודים הנרדפים בעולם כולו בדמותה של מדינה עצמאית; מן הצד האחר אחד העם, עם "צרת היהדות" והניסיון לקומם את הרוח היהודית ולראות בישראל מרכז רוחני ולאו דווקא מפעל התיישבותי. בתווך שבין שני הקצוות האלו ניתן למצוא את רוב ההוגים הציוניים, אלו שעסקו יותר בגשמיות היהודית ואלה שעסקו יותר ברוחניות ובחזון שלה.

במאמר המדובר מקונן אחד העם כי "רעיון גדול כזה, בלבשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות". לדידו, אם הרעיון הגדול של הציונות יוגשם מהר מדי והמהפך הרוחני העמוק ייהפך לאירוע עלייה קונקרטי, אזי הרוח שבגבה של הציונות תיחלש ותאבד. בעיניו, כל אותם חלוצים ומעודדי החלוציות הם אנשים חסרי סבלנות שאינם מבינים שמהפך רעיוני עמוק כמו זה של הציונות והשיבה העברית לישראל הוא מהפך של דורות:

"אך לא כן עשׂוּ נושׂאי דגל רעיוננו. בהיותם גם בעצמם אנשים מישׂראל, שלאומיותם מעורבת בפרטיותם, לא נתנם לבם לנצור תאנה אשר יאכלו אחרים פריה בעת שיעלו כבר עשׂבים בלחייהם המה; לא היה די להם בעבודת העם, כדי להכין פועלים לעבודת הארץ, אלא רצו לראות בעיניהם זאת האחרונה עצמה ותוצאותיה."

בעיני אחד העם, הכישלון של הפרויקט הציוני התחיל ביום שבו התחילו לעלות אל הקרקע מושבות וקיבוצים. בעיניו המשימה החינוכית, והדרך היחידה שהרעיון הציוני ישתרש באמת ויאפשר לחברה הישראלית העתידית להיות חברת מופת מתפקדת, היא לעבור תהליך רוחני מתמשך לפני העלייה על הקרקע: "נשתדל, שישתרש ויתפשט הוא [הרעיון] עצמו לרוחב ולעומק, לא בחַיִל ולא בכוח, כי אם ברוח, ואז יבוא יום אשר גם ידינו תעשׂינה תושיה״.

הביקורת של אחד העם מעלה שאלות עמוקות על הפרויקט הציוני ועל דרך עיצובו, ואולם, מה שאחד העם לא ידע לחזות (והרצל אולי ידע), הוא האירועים הנוראים שהתרחשו מאוחר יותר על אדמת אירופה. אילו הציונות הייתה בוחרת להקשיב לאחד העם ולהשהות את העלייה לארץ לטובת בנייה איטית ומחושבת של היהדות החדשה, הרי שכל אותם יהודים שעלו לארץ היו נספים במחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה. מצד אחר, כשהציונות והעלייה לארץ נהפכו לעובדה קיימת, התממשו כמה מהדברים שמפניהם התריע אחד העם בביקורתו: החברה הישראלית, בניצוחו של בן גוריון, נבנתה מפיגומים, מהסכמים חלקיים ומהחלטות‏־בדיעבד, כיאה למפעל ציוני שהוקם תוך כדי מלחמת קיום ועלייה המונית של פליטי מלחמות ואנטישמיות.

החברה הישראלית מעולם לא עשתה באמת את מה שאחד העם הציע: לעצור לרגע ולחשוב. נדמה שלא הייתה לנו הפריבילגיה לעצור לרגע, ועדיין אין, אבל הדרישה של אחד העם לחשוב את ציונות באמת –

להבין למה וכיצד אנחנו חיים כאן – עדיין מהדהדת.