להפוך לאמן

נובוגאורגייבסק היא עיר קטנה בדרום אוקראינה, שבה נולד ב־1894 פנחס ליטבינובסקי בשם פיוטר ולדימירוביץ' ליטבינובסקי. נובוגאורגייבסק אינה מופיעה עוד במפות המודרניות: היא הייתה עיירה צבאית ובה מצודה עצומה שהפולנים בנו ב־1615. בסופו של דבר היא ננטשה, אבל אז הרוסים החיו אותה בתקווה שתעזור להם להתגונן מפני הכוחות הגרמניים במלחמת העולם הראשונה. התוכנית הזו נחלה כישלון חרוץ. בשנות השישים, במהלך הקמת תחנה הידרואלקטרית, מאגר המים של קרמנצ'וג הציף את העיר, והיא נעלמה לעד במעמקי נהר הדנייפר.

אף שהעיירה הפרובינציאלית הזו שכנה בתוך תחום המושב, יהודים מעטים יחסית חיו בה – לפי מפקד האוכלוסין של 1897 מתוך 11,594 תושבים רק 1,455 היו יהודים. אבל לצד כנסייה יפהפייה עם מגדל פעמון היו בה גם בתי כנסת עתיקים, תלמודי תורה, ובית קברות יהודי עם מצבות המעוטרות בסמלים יהודיים וסמלי פולקלור.

פיני – כינוי החיבה של ליטבינובסקי בילדותו – נולד לסוחר בשם זאב ולאשתו חווה. הוא למד בחדר והעביר את נעוריו בעיירת הולדתו המשופעת במטעי דובדבנים ותפוחים ובשדות מוריקים. היה בה גם שוק קטן שהפר את שגרת החיים המקומית פעם בשבוע, ולילות אוקראינים בהירים זרועי כוכבים, כמו אלה שקוראים עליהם בסיפוריו של גוגול.

אבל חייהם של היהודים לא היו שלווים. התקופה שסביב מהפכת 1905 ברוסיה הביאה עמה אי שקט פוליטי וחברתי ואלימות רבה כלפי יהודים. בדצמבר 1905 נודע הדבר אפילו לניו יורק טיימס המרוחק, שדיווח כי יהודים נרצחים במחוזות חרסון שנובוגאורגייבסק השתייכה אליהם. משפחתו לא ברחה, אבל פיני הצעיר ובני משפחתו ודאי חיו תחת איום מתמיד, בדיוק כמו שאר היהודים בתחום המושב.

 למרות תהפוכות התקופה הצליח פיני, שהיה מעריץ של הצייר הריאליסטי הידוע איליה רפין, להוציא תחת ידיו עוד לפני גיל 16 יצירות שזיכו אותו במלגה לבית הספר לאמנות באודסה. בית הספר הזה, שנפתח ב־1865 בחסות משפחת טולסטוי ואחרים, שימש כמכינה לאמנים בתחילת דרכם, והוא הקנה לתלמידיו תעודה שהכשירה אותם ללימודי אמנות מתקדמים. צוות ההוראה של בית הספר כלל בעיקר אמנים החברים באגודת אמני דרום רוסיה. אומנם הם ייצגו תנועות אמנותיות מסורתיות למדי, אבל גם השמרנים שבהם היו נכונים ללמד נערים מוכשרים להפליא ובעלי רוח עצמאית – תכונה שנחשבה אז רדיקלית ואף לא נאותה. התלמידים הללו היו להוטים מאוד לחקור השקפות וכיוונים חדשים באמנות, כולל כאלה שהיו עתידים להיכלל תחת מטריית האוונגרד הרוסי.

בתי ספר אחרים לאמנות ברוסיה הצארית החילו מכסה על מספר הסטודנטים היהודים, אבל בבית הספר לאמנות של אודסה לא היו מגבלות כאלה. ב־1904 יותר מ־60% מתלמידיו היו יהודים, ביניהם לא מעט ילידי שטעטלים קטנים וכאלה שיהפכו לאמנים בולטים, רבי־השפעה ובעלי מוניטין עולמי. הנה לדוגמה כמה שמות שהספיקו ללמוד שם עוד לפני שליטבינובסקי החל את לימודיו ב־1910, או שלמדו שם באותן שנים: לאוניד פסטרנק, יעקב צ'רניקוב, תאופיל פריירמן, נתן אלטמן, יצחק ברודסקי, יוסף שקולניק ואמשיי נירנברג.

בשביל בחור צעיר כליטבינובסקי אודסה הייתה חלום שהתגשם. העיר הזו, השוכנת לחופי הים השחור, הייתה בימים ההם מרכז קוסמופוליטי שוקק חיים. קולות מכל רחבי היבשת הדהדו בה, ואדריכלות אירופאית עיטרה את רחובותיה. אודסה גם הייתה כור היתוך עם אוכלוסייה יהודית בעלת השפעה ניכרת, שב־1897 הגיע גודלה לכ־37% מהאוכלוסייה הכללית.

אודסה סיפקה לחוגים האמנותיים חופש ביטוי נרחב, שהממסד האמנותי השמרני של רוסיה מנע מהם עד אז. שנה לפני הגעתו של ליטבינובסקי לאודסה תערוכה בין־לאומית חדשה הסעירה את העיר. יוזם התערוכה היה ולדימיר איזדבסקי – גם הוא בוגר בית הספר באודסה וחבר קרוב של וסילי קנדינסקי – והיא כללה יותר מ־700 יצירות של 150 מאסטרים. ביניהם היו אמנים רוסים, צרפתים מאסכולת פריז, חברים בקבוצת האוונגרד "איגוד האמנים החדש של מינכן" ועוד רבים. התערוכה נתנה במה לתנועות האמנותיות האחרונות והחדשניות, מהריאליזם והאימפרסיוניזם ועד לפוביזם ולקוביזם. יתרה מזו, היא המחישה את התפוררות הגבולות המסורתיים ואת חיפושם המתמשך של אמנים אחר דרכים חדשות להביע את חזונם הפנימי. אומנם היו לתערוכה זו גם מתנגדים – איליה רפין הגדול, למשל, היה ממתנגדיה הנחרצים ביותר – אבל היא קיבלה סיקור נרחב בתקשורת המקומית והבין־לאומית.

בעקבות הצלחתה של התערוכה הראשונה ההיא, שנודעה בשם "סלוני איזדבסקי", נערכה עוד תערוכה שבעה חודשים אחר כך ובה הוצגו 440 יצירות מאת אמנים רוסים וגרמנים. קנדינסקי, שהתגלה כדמות מרכזית בתמורה המטלטלת שהתרחשה באותם ימים בעולם האמנות, הציג שם 54 יצירות ובהן "ההר הכחול": יצירה המוכיחה את כישרונו בשזירת מוזיקה, תאוריה ורוחניות בציוריו, ואת אמונתו בכוחה של האמנות לחולל שינוי בעולם. קנדינסקי היה גם חבר באגודת אמני דרום רוסיה בשנים 1898–1910, והתערוכה כללה את פרשנותו על החיבור "תוכן וצורה" מאת האמן והמלחין האוסטרי ארנולד שנברג. במסה זו טען שנברג כי הקשר בין צבע, צורה, סגנון ומוזיקה הוא הדרך היחידה שבה האמנות מצליחה לשקף חיים ומשמעות.

פנחס ליטבינובסקי היה אז צעיר ולכן נוח להשפעה, ואין ספק שנדבק בהתלהבותם של האמנים החדשים ומלאי הלהט האלה, ספג את השקפותיהם והושפע מהמגמות החדשות שהלכו והתגבשו לנגד עיניו.

המאמר הזה מבוסס על פרקים מתוך חיבורו של דוד רוזנסון: לגלות מחדש את העבר, למען העתיד: תערוכת פנחס ליטבינובסקי, שפורסם במקור בקטלוג התערוכה הזמין לרכישה כאן>>

לעמוד הראשי של התערוכה באתר לחצו כאן>>

תמונה ראשית - צילום ישן העיר אודסה \ ויקיפדיה