מהדורה מוגבלת: איך עושים חדשות לילדים?

"כילדה, אני זוכרת את סבא שלי ואבא שלי, שהיו משני צידי המפה הפוליטית, בוויכוחים בלתי-פוסקים בארוחת שישי", מספרת לירן ליפשיץ, שיצרה עם יטבת פייראיזן-וייל את הסכת החדשות והתרבות החדש של בית אבי חי ״מבט לילדים״. "כנראה זה היה מקור הידע החדשותי המרכזי שלי. הייתי פסיבית מאוד בצריכת החדשות, דרך הערוץ המשפחתי; בעיקר הקשבתי, ואני מניחה שרוב הזמן רציתי שהוויכוח יסתיים. כשהייתי נערה צעירה ורבין נרצח, הכול השתנה: הצטרפתי לאחד מחוגי הנוער הפוליטיים והתמכרתי לחדשות".

בימים רעים כל כך, כשכמעט כל החדשות נוראות וקשות לצריכה גם למבוגרים, החליטו פייראיזן-וייל וליפשיץ לספר לילדים מה בעצם קורה. ההסכת "מבט לילדים", ששמו מזכיר למבוגרים את מהדורת החדשות המיתולוגית, מציע לילדים מבט על החדשות בגובה העיניים. ההסכת, בליוויה של הפסיכולוגית הקלינית דנה בכר, מנסה לצעוד על הקרח הדק של המציאות השבורה שלנו ולהנגיש אותה לילדים.

"אנחנו כבר זמן רב מרגישות את הצורך הגדול בפודקאסט מהסוג הזה וחולמות להגשים אותו בדרכים רבות. אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה הקשה שאנחנו מצויים בה כבר חודשים ארוכים הייתה הגורם המכריע שדחף אותנו לקפוץ אל המים הרותחים האלה ולצאת למשימה", מספרת פייראיזן־וייל. "אנחנו חיים במדינה גדושת חדשות; נדמה שבכל רגע מתרחש משהו חדש. בתוך המלחמה, אבל גם בשגרה, מבוגרים צורכים המון חדשות: מקרני הטלוויזיה פתוחים בבתים; הרדיו דולק כשאתה עולה אל האוטובוס; הרשתות החברתיות מציפות גם תכנים חדשותיים במילים לא-מותאמות - הכול חולף מעל לראש של הילדים. הם שומעים רסיסי סיפורים, חלקי משפטים, מילים מאיימות. את חלקם הם משלימים מההורים; את חלקם הם משלימים מחברים; את חלקם הם משלימים בדמיון; והרבה מאוד נשאר באוויר.

"אנחנו רוצות להישיר אליהם מבט, אפילו שזה לעיתים קשה מאוד, ולדבר בגובה העיניים ובצורה בהירה על מה שמתרחש סביבנו כדי שיוכלו להבין את ההקשר המילולי, התרבותי וההיסטורי ולהתבונן על הדברים באופן פשוט ומוגן כאחד; לעשות לאט לאט סדר בעובדות ובנתונים החדשים".

את האתגר הזה, על הרגישות שכרוכה בו, מלווה בכר כשלנגד עיניה ההבדלים הפסיכולוגיים בין ילדים ומבוגרים, וגם הדמיון ביניהם. "ילדים הם אנשים קטנים עם חיישנים חזקים מאוד", אומרת בכר, "הם רואים, שומעים וחווים הכול – את הבעות הפנים שלנו, את המתח באוויר, את קרעי המילים שנאמרות - ומסונכרנים אלינו.

ומה זה עושה להם?

"כאשר התכנים החלקיים שהילדים פוגשים לא מתווּכים ומוסברים להם, הם משלימים אותם מהדמיון ומהעולמות שלהם, וזה יוצר אצלם בלבול וחרדה. המטרה של תוכן לילדים היא לתווך בין עולם המבוגרים לעולם הילדים. למשל, ילדים נוטים לחפש את הקונקרטי. לפעמים מתוך הסיפורים הגדולים נשארות איתם שאלות ותהיות לגבי הדברים שלנו נראים קטנים מאוד, כמו למה הצבע הצהוב נבחר להיות הצבע של החטופים או מה הילדים אוכלים שם בשבי. אנחנו חושבים על החוויה הרגשית; הם חושבים ממש על החוויה הגופנית הקונקרטית. אז מצד אחד, צריך לא להציף אותם בחומרים קונקרטיים שהם יכולים לדמיין באופן שמייצר חרדה, ומצד אחר, צריך לערוך את המידע שהם שומעים בכל מקרה ולהגיש אותו באופן שמייצר הבנה מסוימת שלו, מוגנות, הרחקה, ביטחון, תקווה, כוח ופוטנטיות – זאת אומרת, לחזק את היכולת שלהם לעשות משהו אל מול חוסר האונים המובנה בסיטואציות של החיים שלנו.

"נוסף על כך, תוכן לילדים צריך להיות יותר משחקי וסיפורי. מצד אחד, הוא צריך להרחיק את הסיטואציה, ומצד אחר, לקרב אותה לחוויות שמוכרות לילד. לנסות להראות להם את הדברים מנקודת המבט החכמה והקטנה שלהם".

אנחנו באחת התקופות הכי קשות בהיסטוריה של מדינת ישראל. איך מתווכים דבר כזה לילדים?

ליפשיץ: "במובן מסוים, גם לפני ארבע שנים, תחת מגפה עולמית, הרגשנו ככה; היה שלב שבו הרגשנו שיש סיכוי שהכול נגמר. גם לפני שנה, בעיצומן של המחאות נגד הרפורמה המשפטית, הרגשנו שאנחנו בתהום שלא תהיה ממנה דרך חזרה, וגם את זה היה נחוץ לתווך. זה מאוד מורכב. מה שברור זה שלילדים עדיף לדעת מה קורה סביבם מאשר לדמיין את זה. מלבד זאת, נכון יותר להעביר להם את המידע באופן שהם יכולים להתמודד איתו ושפשוט יותר לחשוב עליו; לתת להם אינפורמציה שהיא בהכרח לא-ספציפית, כמו המושג פדיון שבויים וכמו הצעות לפעולה ולתרומה. זה יחזק אותם ויעזור בשימור התקווה".

״נשאלת השאלה למה לתת לילדים גישה לחומרים כאלה״, אומרת בכר, ״התשובה היא שלא חייבים, אבל אם זה כבר שם, אז כן חייבים לארגן את זה. הילדים זקוקים מאוד לתוקף. הם זקוקים למישהו שיעזור להם להבין נכון את המציאות שהם חווים. הרבה הורים ניסו בתחילת המלחמה להגן על הילדים שלהם באמצעות סיפורים שמסתירים את המצב. הדבר הזה נקרא גניבת דעת, גזלייטינג. בעיניי אפשר לספר הכול באופן פשוט, מרחיק ורחב ככל שניתן. הרבה פעמים קשה גם לנו המבוגרים לעכל או להבין את המציאות הקשה הזאת. העולם משתנה, מה שידענו עליו משתנה, הקונספציה השתנתה, ואנשים מתחילים לייצר זהות חדשה. יש הרבה בלבול גם בעולם המבוגרים, וזו באמת חוויה קשה מאוד. לכן, המבוגרים צריכים קודם כול לעבור עיבוד מסוים בעצמם. ההסברים שאנשים נתנו לילדים שלהם בשמונה או בעשרה באוקטובר הם לא אותם ההסברים שהם יכולים לתת היום, כשיש להם יותר מידע, ובעיקר אחרי שעבר זמן והתאפשר להם לעכל אותו בעצמם".

לא עדיף שהילדים יישארו לא-מעודכנים ולאפשר להם ילדות חסרת דאגות? יהיו להם די שנים של בגרות לצרוך חדשות.

פרייזיאן־וייל: "הילדים אולי לא צופים במהדורות החדשות, אבל הם רחוקים מלהיות חסרי דאגות: הם הולכים ברחוב ורואים מולם שלטי חטופים, הם חשופים להפגנות, הם נפגעים משביתות של בתי הספר או הגנים, הם מפונים מהבית. אף על פי שאנחנו מספרות לעצמנו שהם לא יודעים, הם לרוב יודעים הרבה יותר ממה שאנחנו רוצות להודות. יש כמובן נושאים שלא ניגע בהם. אנחנו לא חושבות שצריך לעדכן אותם בכל התרחשות, אבל צריך לעשות סדר אחת לשבוע או שבועיים בנושאים הבוערים ולעשות זאת בכלים תרבותיים. מחקרים מוכיחים שדווקא שיחה על הדברים, הנחת מידע, תיקוף ושיום של רגשות ומציאות יכולים להרגיע את הילדים. יש כמובן נושאים שלא ניגע בהם, או שניגע בהם בכפפות של משי, בהרבה זהירות. אנחנו לא תוכנית חדשות כל חצי שעה, אלא מבט על האקטואליה".

בכר מדגישה: "אני בהחלט לא חושבת שכל דבר צריך להגיע לילדים, אבל אם הוא מגיע לילדים בכל מקרה, עדיף שיהיה שם מבוגר אחראי ורך שרואה אותם ועוזר להם לעכל, לעבד ולהתמודד עם מה שהם כבר שמעו. כאן בעצם נכנסת ההחלטה ההורית - להורה יש כמובן זכות מוחלטת ואפילו אחריות לבחור מה נכון בשביל הילד הספציפי שלו. ילדים שונים מגיבים באופן שונה לדברים שונים, ויש להם חוסן שונה והיכרות שונה עם המצב. ילד שגדל בעוטף עזה אין דינו כילד שגדל ברעננה.

"לכל הורה יש אחריות לבחור איך הוא דואג לילד שלו. אנחנו מזמינות את ההורים לשמוע את הפודקאסט בעצמם ולהחליט אם הוא מתאים לילד שלהם או לא. מה שחשוב זה שיהיו סיפור מארגן ופשר לדברים, שיהיה מבוגר שנמצא לצידם ולא נבהל עד עמקי נשמתו, אלא באמת מצליח לארגן את הדברים עבורם. זה קצת כמו פעולת הציפור, שלועסת את האוכל ואז נותנת אותו לגוזל שלה, לעיכול קל יותר. אני חושבת שזה מה שאנחנו מנסים לעשות באופן רגיש ואחראי.

"אנחנו לא צריכים להציף את הילדים במידע. לא טוב שיהיו חדשות של מבוגרים פתוחות בבית 24/7, אבל אנחנו כן צריכים לשאול אם הם שמעו משהו או ראו משהו, אם יש להם שאלות על דברים – לראות איפה הם נמצאים – ומתוך המקום הזה, לספק להם את המידע שהם רוצים. הורים וילדים מוזמנים לשמוע את הפודקאסט ביחד, לעשות עצירות, לחשוב על הדברים, לדבר עליהם ולהסביר אותם. לשמוע את זה באוטו ביחד זו חוויה אחרת כי היא מאפשרת לעבור תהליך משותף. לא חייבים לפרט, אבל בהחלט אפשר לדבר על תופעות בעולם ועל מה יש לנו לעשות אל מולן; לדון במה ששומר עלינו, במה שמגן עלינו, גם ברמה הקונקרטית, אבל גם ברמה הפנימית הנפשית; לדון בדרכים להחזרת אמון באנשים, בדרכים לשמר קהילתיות, סולידריות, חברתיות, תקווה".

מה המטרה שעומדת לנגד עינייך בעריכת פרק חדשות לילדים?

"אני מנסה לשמוע את הפרק באוזן של הילד הכי רגיש והכי פגיע", מסבירה בכר. "אני מנסה לחשוב איך אנחנו לא עושים לילדים גזלייטינג, איך אנחנו לא משקרים להם ואיך אנחנו נותנים תוקף לחוויות אמיתיות שהם חווים ולרגשות שהם מרגישים, ומנגד, איך אנחנו מווסתים ולא מציפים, איך אנחנו מתווכים ונותנים להם את האפשרות לעכל את המידע ולעבד אותו יחד איתנו בזהירות. אנחנו מוודאות שיש הרבה תוכן של החזקה עצמית וחוסן שמאפשר לילדים פעולה פנימית פסיכולוגית כשהם נחשפים לתחושות לא-נעימות. אנחנו נותנות תוקף לכך שהתחושות לא-נעימות, ואז גם נותנות להם כלים מנטליים שהם יכולים להחזיק בתוכם ולהיעזר בהם ברגעים קשים. אנחנו נותנות להם להרגיש שלא הכול מתפרק, שיש לנו גם יכולת לבנות בחזרה. יש לנו יכולת לשקם, יש לנו יכולת לאהוב, יש לנו יכולת ליהנות ולצחוק, למרות ובתוך מצבים קשים ומורכבים. כלומר, אנחנו מנסות לתת תוקף למצבים הקשים ובה בעת לתת מקום לתהליכים של חוסן, תקווה וסולידריות ולעודד אותם".

בתיאור הפרק אתן אומרות שהוא מיועד גם למבוגרים. יש מסרים שאתן מנסות להעביר גם למאזינים הבוגרים של הפודקאסט?

פרייזיאן־וויל: "התשובה כאן מתחלקת לשניים: מה לומר וממתי להתחיל את הסיפור. ראשית, הרבה מההורים לא יודעים לאיזה נושא עדיף לגשת ולאיזה לא, ואם הם מחליטים לשתף את הילדים בחדשות, או אם הילדים שואלים ותובעים תשובה, הם יכולים להיעזר בהסכת כדי להבין איך לספר מה קרה.

"מלבד זאת, כשמסבירים חדשות לילדים, צריך להתחיל מההתחלה. ניקח לדוגמה את המשפט "חיזבאללה תקף בצפון". ילדים לא יודעים מה זה "חיזבאללה", מה זה אומר "תקף" ומה זה בעצם "הצפון". לכן, רוב הפעמים אנחנו חייבות לפרק את המידע לגורמים ולספר את אירועי היום ממש מההתחלה, מההיסטוריה שלהם. והאמת, גם אנחנו לומדות דברים חדשים בדרך ומחדדות את ההבנה שלנו. אנחנו מאמינות שכך יקרה גם להורים שיאזינו לפרק."

להאזנה להסכת "מבט לילדים" לחץ כאן