אמנות המינון: לאזן בין מהפכה למסורת

                                                             חג הביכורים 1959 בגן שמואל,  צילום: ארכיון גן שמואל

ד"ר אלון גן, בן קיבוץ כפר מסריק, נולד אל תוך מה שהוא מכנה "מהפכת החגים הקיבוצית". הוא יודע לדקלם בעל-פה קטעים מהגדת פסח האלטרנטיבית של הקיבוץ הארצי, לרקוד את תפקיד הכלב או החתול או המקל או האש בחד גדיא הקיבוצי, ועד היום הוא ומשפחתו כותבים לעצמם בכל שנה הגדה מעודכנת לליל הסדר. "כילד, לא הבנתי שזאת מהפכה", הוא מספר. "זה היה בשבילי מחזור החגים הטבעי שלתוכו גדלתי. בשלב מאוחר יותר, כשהתחלתי לחקור את תבנית נוף מולדתי,  הבנתי את הממד המהפכני של הקיבוץ שנגזר מהניסיון לצקת תוכן, טעם ומשמעות אחרת למחזור החיים האישי – לידה, בר מצווה או בת מצווה, חתונה ואבלות, ולמחזור החיים הלאומי – החגים".

"אני זוכר את אווירת ההתקדשות לקראת החג – החזרות על השירים, הריקודים,  הקישוטים, השאיפה להבדיל בין קודש לחול – גם דרך תהליך ההכנה וגם בחגים עצמם. עד היום אני ובני קבוצתי יכולים להיזכר בערגה  במצעד הלמפיונים (לפידים) של חנוכה, בטנא של יום הביכורים,  בקישוטי האופניים המיוחדים לקראת יום העצמאות, ברוֹנדוֹ המפואר של פורים, בהכנת הקישוטים לסוכה ועוד ועוד. זה נהיה לחלק מרכזי ומהותי בגנום הקיבוצי".

גן הוא יושב ראש פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, מנהל המחקר ביד טבנקין ומרצה בכיר במכללת סמינר הקיבוצים. מחקריו מתמקדים בזהות הישראלית בכלל, ובזהות הקיבוצית בפרט, מראשית המפעל הציוני ועד ימינו.

מה היה הייחוד של חגי הקיבוץ בתחילת דרכה של התנועה הקיבוצית?

"מראשית דרכה, ביקשה התנועה הקיבוצית לצקת טעם, תוכן ומשמעות למחזור החיים היהודי-ישראלי ולעצב תרבות יהודית המותאמת לאורח החיים ולהשקפת העולם הקיבוצית. האדם החדש של המהפכה הקיבוצית ביקש לעצב אורח חיים אלטרנטיבי, הן בחיי החול והן בחיי הקודש. התרבות הקיבוצית ביקשה להיות מעין בית יוצר או חממה מטפחת יצירתיות וחיפושי דרך לאמנות המינון של מסורת אל מול חידוש, של 'כזה ראה וקדש' אל מול 'כזה ראה וחדש'."

כיצד השפיעה האידיאולוגיה הקיבוצית על עיצוב החגים?

"מראשית דרכם, יצרו הקיבוצים מפעל תרבותי עשיר ורב-גוונים של חגים, טקסים, ערבי שבת, הגדות פסח, טקסי חתונה, טקסי קבורה, טקסי בר מצווה ובת מצווה ועוד ועוד. במהלך השנים, ניתן להצביע על תהליכי שינוי צורה ותוכן בדרך שבה נחגגו החגים בקיבוצים. מצד אחד, יש ניסיון מתמשך ליצור 'מסורת של חידוש', משמע, ליצור מעין קנון תרבותי ומערך ריטואלים שחוזר על עצמו כציר המארגן את החג הקיבוצי. מצד אחר, כמו בכל ארגון חברתי, גם החגים עברו תהליכים של התפתחות ושינוי, תוך התאמת תוכני החג וצורתו לרוח הזמן ולרוח התקופה.

"כך למשל, האחד במאי, שהיה משמעותי מאוד בראשית הדרך, הלך ודעך, ואילו יום הכיפורים, שבתחילה כמעט לא צוין, נהפך ליום משמעותי של חשבון נפש קהילתי-קיבוצי. חג שבועות, למשל, חג הביכורים, שהקיבוצים יצרו בתחילה כחג מרכזי המדגיש את ערכי המהפכה הציונית-חקלאית שהם ביקשו ליישם קיבל במהלך השנים משמעויות נוספות. בעקבות רצון לדיאלוג מעשיר יותר עם ארון הספרים היהודי, נוצר שילוב יצירתי בין מרכיב ישראלי־עברי־חקלאי, חג הביכורים, למרכיב יהודי, תיקון ליל שבועות: נוסף על טקס הבאת הביכורים שבו מציגים ענפי הקיבוץ לפני חברי המשק את פרי הביכורים של יבולם, החלו לעסוק גם בשיח על סוגיות כגון תיקון, ערבות הדדית, סולידריות ועוד, שילוב מבורך שאני קורא לו 'יוד-ראליות' (שילוב של יהדות וישראליות)."

מה מייצג יותר את הקיבוצים - החגיגות הציוניות-חילוניות של החגים העבריים או האגדה על מנגל חזיר ביום כיפור?

"היו הבדלים בין התנועות הקיבוציות החילוניות. השומר הצעיר (הקיבוץ הארצי) היה רדיקלי יותר בכל הנוגע ליחסו לריטואלים הדתיים בכלל, ולריטואלים של יום כיפור בפרט. בחבר הקבוצות (ולאחר מכן באיחוד הקבוצות והקיבוצים) מוטיב המרד ומוטיב ה'להכעיס' היה מתון יותר.

"המשותף לכל הקיבוצים היה הניסיון לחפש את אמנות המינון בין מסורת לחידוש. מצד אחד, היה מרד באופן שבו נחגגו החגים בגולה, אך מצד אחר, היה ניסיון לחזור לממד החקלאי, הלאומי והריבוני שאפיין את תקופת בית ראשון ושני. זהו ניסיון ייחודי למודל הבניית זהות ברוח הרנסנס האיטלקי, שניתן לכנותו הרנסנס הציוני-חילוני. אחד ממאפייני היסוד המשותפים למהפכנים הוא תהליך השחרת העבר הקרוב והאדרת העבר הרחוק, המשמש מקור של לגיטימציה למהפכה.

"הוגי הרנסנס הגדירו את העבר הקרוב שלהם כ'ימי האופל', 'ימי החשכה', ופנו להחייאת התקופה הקלסית-הלניסטית. מחוללי הציונות חזרו לתקופת התנ"ך ולגיבורי בית שני כאלטרנטיבה לתקופת הגלות. המשותף לכולם היה תהליך של השחרה ודמוניזציה של המציאות שאותה הם רצו לשנות וחיפוש אחר מקור לגיטימציה והשראה מתקופה שייצגה עולם ערכים אחר שאותו הם רצו לאמץ, לשפר ולשכלל. לא במקרה הייתה בחגים הקיבוציים מעין חזרה לימי התנ"ך בכל הנוגע לאופי החקלאי של החגים. מכלול עצום של ריקודים ושירים דימה את הבאר, את הכד, את החליל, את הכרם ואת קציר העומר, בעקבות חזרה למקורות תנכ"יים".

האם אתה חוגג היום את החגים? אם כן, באיזה אופן?

"כיום אני חי במושב בית יצחק, אבל אני ממשיך לחגוג בצורה כמעט מלאה את החגים בדרך שבה חוגגים את החג הקיבוצי. מעבר לכך שמשפחתי בקיבוץ ואני מגיע לרבים מהחגים בקיבוץ, גם כאשר אנו חוגגים במשפחה (ואנו תמיד מקפידים על קבלת שבת, על יצירת טקס ייחודי בכל חג וחג), החג הקיבוצי הוא ארון הספרים ומקור היניקה המרכזי שלנו לעיצוב החג המשפחתי. למשל: אנו כותבים בכל שנה הגדת פסח משפחתית המבוססת רבות על הגדת הפסח הקיבוצית, אנו נעזרים בטקס ראש השנה שלנו בברכות, בשירים ובמנהגים שנעשו בקיבוצים ועוד ועוד".

האם בעיניך הניסיון הקיבוצי הצליח או נכשל?

"מרטין בובר הגדיר את הקיבוץ כ'אי־כישלון למופת'. אני רוצה לאמץ את ההגדרה הזאת כדי לומר שהקיבוץ בכלל, והתרבות הקיבוצית בפרט, ובייחוד החג הקיבוצי, הם סיפור מרתק, מאתגר, מעשיר ומעורר השראה של ניסיון ליצור אורח חיים אלטרנטיבי, אורח חיים שמבקש ליצור יחסי יחיד ויחד, יחסי אדם וחברה המושתתים על סולידריות, על ערבות הדדית וגם על ניסיון לקיים תרבות יהודית-ישראלית-הומניסטית.

"אם נבקש לתמצת את ליבת היצירה היהודית-קיבוצית בשנים האחרונות, נוכל להעמידה על שני 'לוחות ברית' רעיוניים: המעבר מ'כזה ראה וקדש' ל'כזה ראה וחדש', המשוחח עם התפיסה האורתודוקסית היהודית ומבקש להציג אינטרפרטציה שונה לשאלת הזהות היהודית; והמעבר מ'קפיצת הדרך' ל'רצף מדרשי', שמשוחח עם המהפכה החלוצית של ראשית הדרך ומבקש ליצור זהות קיבוצית היונקת את זהותה גם מארון הספרים היהודי, על כל תקופותיו וצורותיו.

איך מבטאת התנועה הקיבוצית את החזון התרבותי שלה במונחים של מסורת וחידוש?

"למשפט 'כזה ראה וחדש' (ששאול מכותרת של ספר מאמרים שעוסקים בשאלת הזהות היהודית מזווית חילונית) יש שני חלקים: 'כזה ראה' מבקש להכיר את ארון הספרים היהודי: התנ"ך, המשנה, התלמוד, הקבלה, החסידות וכיוצא באלו. ואולם, בניגוד לגישה האורתודוקסית, גבולות הגזרה של ארון הספרים אינם מסתיימים ב'שולחן ערוך', אלא מתרחבים לכל מבעי היצירה היהודית לדורותיה: גם ביאליק וגם עמוס עוז, גם יהודה שרת וגם ברי סחרוף, גם עמיחי וגם אהוד בנאי הם מרכיב בארון המתרחב ומתחדש עד אין קץ. 'כזה ראה' מבקש להכיר את אופן התפתחותם של טקסי החיים היהודיים, את מנהגי מחזור החיים האישי (לידה, בר מצווה ובת מצווה, אבלות) ומחזור החיים הלאומי (חגים ומועדים), אולם הציווי המשלים – 'חדש' – מבקש לכפור בתפיסה שמדובר בטקס א-היסטורי שקפא על שמריו וחדל מתהליכי שינוי והתאמות לרוח הזמן והתקופה. הרצון ליצור טקסי חתונה המשלבים בין לימוד מקורות ישנים ובין הוספת מקורות חדשים; השאיפה לעצב טקסי קבורה והספד שיהלמו את מערך הערכים והנורמות של הנפטר; הניסיון להזין את הגדת הפסח במקורות יהודיים נוספים - כל אלה מצביעים על תמצית היצירה הקיבוצית-יהודית המבקשת לשלב מסורת עם חידוש".

מהי הבשורה שיש לתרבות הקיבוצית להציע לישראל של היום?

"התנועה הקיבוצית של המאה ה-21 שונה לחלוטין מזו של ראשית הדרך, אשר התגבשה בפתחה של המאה ה-20. 120 שנות יצירה קיבוצית הולידו בהכרח תהליכי שינוי שיש המבכים עליהם ויש המברכים אותם. שינוי זה, הנכון לכל רובדי החיים, נכון גם לעיצוב הממד התרבותי שבזהות הקיבוצית. הזווית הדיאלקטית מאפשרת לנו להצביע על קיומו של שיח זהות מאתגר המבקש לצקת טעם, תוכן ומשמעות לזהות היהודית בקיבוצים. הרצון והצורך לא לוותר על קיומה של 'נשמה יתרה' בחצר המשק הקיבוצית, השאיפה לחרוג ממציאות של 'ימין ושמאל רק חול וחול' לעבר הווית חיים היוצרת טקסים, חגים, מדרשים והלכות חיים תוך דיאלוג מתמיד ופורה עם ארון הספרים היהודי מעידים על כך שהתנועה הקיבוצית הייתה לבית יוצר להתחדשות יהודית בכל רובדי החיים.

"כחוקר, ובעיקר כאזרח מודאג, אני חושב שהתרבות הקיבוצית יכולה להיות דגם המאפשר לקיים דיאלוג פורה עם ארון הספרים היהודי, לא מתוך תלישות ואינרציה, אלא מתוך תהליך של תרבות מבררת המנסה ליצור זיקה בין ייצוג תוכני החג ובין עולם הערכים של החוגג. אני חש שאנו נמצאים במאבק זהותי-תרבותי מהותי על עתידה של ישראל. לקיבוצים בכלל, ולתרבות הקיבוצית כדגם של התחדשות עברית, יש מקום מרכזי בעיצוב זהות יהודית שמסרבת לראות בפרשנות האורתודוקסית את הדגם היחידי הנכון ומבקשת לראות ביהדות לא רק דת אלא גם תרבות שפניה גם לעבר (כזה ראה) וגם לעתיד (חדש)".

לכל הפרטים על הסדרה בהנחייתו של ד"ר אלון גן "כזה ראה וקדש" לחצו כאן