סדנת ניקוי רעלים

בשבעה באוקטובר, בשעת בוקר מוקדמת, התעוררתי מאזעקה מטורפת. בתוך כמה שניות קטפתי את הילדים מהמיטות, רצתי איתם לחדר הכי נסתר שיש לנו בבית וחיכיתי שהאזעקה תיגמר, אבל אז באה עוד אזעקה ועוד אחת ועוד אחת, והפחד הלך והתגבר. בשלב מסוים פתחתי את הטלפון כדי להבין מה בעצם קורה, אבל בחדשות לא דיווחו על כלום; הכותרות היו עמומות ומשונות. היה לי ברור שמשהו קורה, אבל לא הבנתי מה.

גם בשעה שמונה עדיין לא הבנתי את האירוע, אבל הבנתי שקורה משהו גדול. אחותי מיכל, שגרה במושב צמוד גדר, אמרה לי שהם נעולים בממ"ד ושומעים יריות. בפייסבוק התחילו לצוץ תמונות בלתי-נשכחות: המונים נמלטים ממסיבת טבע; טנדר לבן עמוס מחבלים מקיף את הכיכר בכניסה לשדרות. מה קורה פה בכלל? איך זה יכול להיות?

בסופו של דבר נכנסתי לטלגרם. אוי, איזו טעות זו הייתה, ריבונו של עולם. נכנסתי כי רציתי לדעת מה קורה; כי הבנתי ששם, בערוצים של החמאס, אולי אקבל תשובות. וכך מצאתי את עצמי, בשמונה וחצי בבוקר, נכנס לעמוד טלגרם עזתי וצופה בזוועות הכי זוועתיות שראיתי אי-פעם בחיי. מה לא ראיתי שם, אלוהים: בסיסים שנכבשו, טנקים שנשרפו, קשישות על קלנועיות בלב עזה, בתים שרופים, רכבים מחוררים. ראיתי הכול. 

זו הייתה השנה הרעה בחיי, והרגע הזה, שבו צללתי לתהום של הטלגרם, היה הרגע הכי נמוך שלי והכי עצוב שלי והכי נורא שלי. ממש הרגשתי את הנפש שלי מתכווצת, את הנשמה שלי מורעלת. הסרטונים גררו אותי לתהומות של עצב. ראיתי מול עיניי שואה שנייה. ראיתי את קץ המדינה, את קץ הציונות. אני לא חושב שאי-פעם הייתי עצוב כל כך.

במשך שבועיים בערך החדרתי את הרעל הזה לנשמה: התמכרתי לסרטוני הסנאף האיומים; התמכרתי לאתרי החדשות; אין רשת חברתית שלא התבוססתי בה. בתוך פחות משלושה ימים, הבנתי שאני שוקע בדיכאון. ואז קרה לי נס קטן-גדול. אוריה מבורך היקרה הציעה לי להצטרף לפרויקט סיפורי גבורה שהתרחשו באותו יום נורא. בהתחלה סירבתי. לא הייתי במצב לראיין אנשים, לערוך או לכתוב – בקושי הצלחתי לנשום – אבל אז אוריה שכנעה אותי שנעבוד על סיפור אחד, רק כדי לבדוק איך אני מרגיש לגבי זה. זה היה סיפורו של אפק לבני, בחור צעיר שהכניס תשעה אנשים לרכב שלו בזמן הטבח במסיבת הנובה והציל אותם. את רובם הוא בכלל לא הכיר. כשקראתי את תמלול הריאיון עם אפק. הרגשתי שלראשונה מאז פרוץ המלחמה, אני סוף סוף נושם אוויר. קשה לי לתאר את זה במילים. כשסיימתי לעבוד על הסיפור, הרגשתי מין חמימות כזאת בגוף. באותו היום, בזכות אפק, לראשונה מאז פרוץ המלחמה, לא פתחתי את הטלגרם ולא קראתי חדשות. רק עכשיו, ממרחק של שנה, אני מבין: העבודה על הספר שלנו הייתה גם סדנת ניקוי רעלים.

וכך, בבת אחת, ביום בהיר אחד, עזבתי את כל עיסוקיי החשובים (לא עשיתי כלום) והקדשתי את כל הזמן והמרץ שלי לגיבורות ולגיבורים. במקום להתאבסס על אתרי טראפיק ריקים, מצאתי את עצמו בורר אלומות של אור ושל חסד מתוך הסיפורים.

ומגיבור לגיבור, מסיפור לסיפור, הרגשתי שהנפש שלי משתקמת ומתאחה. טלי חדד פינתה פצועים באופקים; נטע אפשטיין הציל את אהבת חייו; האחים שרעבי ניהלו קרב מעבר לטנק; תומס הנס גילה שבתו חטופה; איריס חיים גידלה את יותם הקטן עם תועפות של חסד ואהבה; קמיל ג'סלבה התחבקה עם ניצה בממ"ד; ענר השליך את הרימונים מהמיגונית.

זה הנס הקטן שלי בתוך השנה המרה הזאת. זהו נס של תשומת לב. זהו נס שבו החלפתי את החדשות והסרטונים בסיפורי חמלה וחסד מופלאים. זהו נס של אור ושל חסד. זה הנס שהזכיר לי כמה אנשים טובים חיים כאן. גם כשהמדינה מתפרקת לרסיסים, יש לנו אומה מפוארת וחברה תומכת וקהילתית.

לא ששכחתי את מה שראיתי בסרטונים האפלים; לא שכחתי כלום. עד היום, מדי פעם, אני מתעורר מסיוטים איומים. ואולם, בתוך החושך הסמיך, מצאתי סולם של אור. גיבורות וגיבורים, אנשים טובים, גומלי חסד, אוהבי אדם, שעמדו מול הרוע האנושי המוחלט ויכלו לו. הם התשובה. הם היחידים שיכלו לעמוד מול פלישה ברברית של אנסים מסוממים צמאי דם. הם הניצחון.

היה שם קרב טיטאנים אימתני ביום הנורא הזה. זה היה קרב כמו ב״הארי פוטר״, כמו ב״שר הטבעות״ – קרב של הרעים הכי רעים שיש, מול הטובים הכי הכי טובים; קרב של כוחות האופל מול כוחות האור. החושך כבד ויוקד, אבל האור יציב ונוקב. אנחנו בצד של האור.

יאיר אגמון, סופר ובמאי קולנוע.