הסיפור על העיר שכבה לה הירח

מבוגרים שם הלכו בשנתם. בלילות רחובות העיר מלאו בני אדם. הילוכם היה שביר ופורח. לאן הם הלכו? לא היה מקום שאליו הלכו. הם הלכו אל תוך ההליכה.

בימים הם היו נתונים בתוך המעשים. מי שתפר תפר, מי שקשרה קשרה. מי שכתבה, מי שעצם, מי שנשאה, מי שרכנה, מי שריקע, מי שהתיכה, מי שזרע – כולם היו אחוזים בפעולות בלי להרים את ראשם אל קו היום.   

השמש התמידה ועלתה מדי בוקר בשמיים ואז נעה לאורך כיפת השמיים ושקעה בשמים, והאדימו שמים בשקעה. ותנועת הצללים על הארץ היתה ראייה מספיקה להמשך קיומו של קו. 

והקו היה חבל, והשמש הייתה עמוד תאורה יחידי בתוך מים רבים. וכשנטו הצללים, הם היו שומטים את כליהם בבת אחת וקמים והולכים אל הבית בעיניים קהות, וטעם דמוי אצטון בפיהם.

וכשביקשו לספר על יומם, היה זיכרון הפעולות מתנדף מייד, כמו ברגע חשיפת החלום לאור הבוקר. שנה שלמה, ודבר לא נרשם בזיכרון, וכל מעשיהם היו נערמים, עקרים, עד שחזרו אליהם שוב עם שמש.

אבל פעם היה להם גם ירח; הם יכלו להישבע שהיה.

ובוקר אחד בסתיו, אש אכלה בבתים ופראה, אש השחירה את כל הפתחים. אש אחזה בשדות. אש שרפה את הרך, הנוהר, הבהיר, והירח כבה באחת, באמצע השמיים. 

בתחילה אף אחד לא שם לב. היה יום, והירח היה עדיין תלוי, שרוף ועצום וחיוור.  ביום ההוא עבר ברחובות שיר נורא, חרוז ושקול כאילו בא מתוך לוע ענק. האנשים סתמו  אוזניהם.

הם הגיפו תריסים הם טחבו פקעות נייר לאוזניי הילדים אבל אז הוא עלה בסרעפת, אבל אז הוא בקע מתוך הגופים. וכשירד הלילה על היום ההוא, כאילו נחלשו סוללות בגוף היונק הענק הפועה,

והשיר הפך לאיטו להיות נהי סתור ועקום ובלוע:

זה שיר מתנגן לאחור,

שבוקע מתוך חור בארץ

מתאי הילדות בגוף הזקנים,

מהרווח בין שתי מלים נרדפות

מרפרוף העופות העיקש על קנים עזובים

עד הלילה הירח עמד בשמים, בלי אור, ואז צנח אל הארץ. סבבוהו זבובים.  וכך , מאז,  מדי לילה הם היו קמים מתוך השינה והולכים. הם הלכו כי לא יכלו יותר לשכב, ולא יכלו יותר לשבת, ולא יכלו יותר לעמוד. 

משהו אחז בהם ללכת,  משהו שעבר בכפות רגליהם, בשעה שדחפו את האדמה, ואחר עלה אל מנוף הברך, אל מתח שרירי הגו, אל עגורן הצלעות. ללכת אל תוך ההליכה, אל תוך אפשרות ההיעתקות.   

ולילה אחד הלכתי גם אני איתם. בשמים זמזמו כוכבים.  הם היו הולכים בלי כיוון , הלוך וחזור, מסודרים על פי גודל צערם. פעוטות דידו וכשלו ביניהם,  כותנות לעורם, כיסיהם נקובים. 

ובכל צעד היו בוטשים במדרכות , רוקעים באדמה, מעגלים אותה עד שנעשתה תלולית, וכיפה, וכדור. ושריגים נשלחו מבטן השיר, משכו אותם לקום ולרקוד, עקביהם ממריאים, והם לא היו דורכים על הארץ אלא כמרחפים.  

זה שיר שנישא בגופים

שיר מכונף וזורח

שיר כוויה שהלב לא שוכח

גם כשדבר לא יזכור.

הוא בוקע מתוך חור בארץ, 

זה שיר מתנגן לאחור

אלמלא כך, הם היו בודאי עדיין הולכים מדי לילה סביב צללי כל הדברים היקרים שאבדו ואינם. אבל הבורות נעשו מכתשים מכתשים, וכל הכבידה סרה והעיר נפרמה מתוך הנופים ועלתה כמו כוכב פורח, כמו כדור נוצה לעולם, והשיר המוזר מתנגן גם עכשיו, והעולם תלוי כנגדה, מאיר לה  כמו ירח.

רוני אלדד, כותבת שירה למבוגרים וסיפורים לילדים. בימים אלה רואה אור ספר השירים "היינו משונים- שירים משנת מלחמה" ובו שירים שכתבה לצד שיריהם של עמוס נוי ואריאל זינדר