בעולם הבוהמה

כשכף רגלו של ליטבינובסקי דרכה על מרצפות פטרוגרד ב־1912, נגלתה לו עיר מרובת סתירות. האוויר היה רווי בלהט אמנותי, במחאה פוליטית ובהבטחה לשינוי. ליטבינובסקי מצא את עצמו בלב לבו של רנסנס תרבותי, תקופה של יצירתיות וחדשנות יוצאות דופן באמנות החזותית, בספרות ובאומנויות הבמה. התקופה הזו תיוודע בהמשך כ"תור הכסף הרוסי".

ליטבינובסקי נטמע והפך לחבר פעיל בבוהמה, ולפי השמועות התיידד עם המשוררת אנה אחמטובה, שהקראותיה הסוערות סחפו את המאזינים. אין ספק כי יכולתה הייחודית של אחמטובה לתאר רגשות מורכבים בשיריה ולהביעם (וגם יופייה) הותירו רושם עמוק על האמן הצעיר מנובוגאורגייבסק הקטנה.

הוא התחבר גם עם ולדימיר מאיאקובסקי, שיהפוך להיות המשורר המוביל של המהפכה הרוסית ויחרות על דגלו את הניסיוניות והחדשנות. מלבדם, נראה שליטבינובסקי היה חבר קרוב של מקסים גורקי, שהיה תומך גדול בשינוי החברתי, הפוליטי והתרבותי שהתרחש אז ברוסיה. ייתכן ש"פוגרום", סיפור קצר של גורקי שבו הוא מתאר בגוף ראשון את מה שראה כביכול באזור הוולגה בשנות השמונים של המאה ה־19, מצא הד בליבו של האמן הצעיר. הסופר הרוסי המפורסם, שיהיה מועמד חמש פעמים לפרס נובל, יעזור אחר כך לביאליק ולסופרים אחרים ולמשפחותיהם להשיג אישור יציאה מברית המועצות. גורקי ואשתו יקטרינה פשקובה פעלו להגן על סופרים ומשוררים יהודים מנחת זרועו של המשטר הסובייטי.

באותם ימים התפרסמו כמה וכמה מלחינים ומוזיקאים שיצירותיהם הטביעו חותם בנוף התרבותי. המוזיקה של אלכסנדר סקריאבין התאפיינה בגישה פילוסופית עמוקה השואפת לאחד את האמנויות במעין "גֶזאמקוּנְסְטוֶורק" ("יצירת אמנות כוללת") רוסי, פוסט־וגנרי, המבוסס על הגישה ההוליסטית שייצגה הבָּלֶט רוּס של דיאגילב. יצירותיו פורצות הדרך של איגור סטרווינסקי, כמו "ציפור האש" ו"פולחן האביב", שאפו גם הן לאחד את האמנויות. והיו גם המקוריות המלודית והחיונית הריתמית של סרגיי פרוקופייב, והלחנים של ארתור לוריא, שבהם ניכרו קשרים הדוקים למשוררים ואמנים בני התקופה. כל זה ודאי השפיע עמוקות על ליטבינובסקי, שלאורך כל חייו נהג לשמוע מוזיקה בזמן שצייר.

מאמר זה מבוסס על פרקים מתוך חיבורו של דוד רוזנסון: לגלות מחדש את העבר, למען העתיד: תערוכת פנחס ליטבינובסקי שפורסם במקור בקטלוג התערוכה.

קטלוג התערוכה זמין לרכישה כאן>>
לעמוד הראשי של התערוכה באתר לחצו כאן>>