32. זו לא גמרא.

"מי שסיים לטווח את המיקצה הזה, יירד לקבל את התוצאה שלו וילך לעדכן אצל האחראי". כך המ"מ.

אנחנו עומדים לצאת החוצה והנה מפקד: "הישארו בפנים ושבו ליד הקיר. כולם בישיבה".

התיישבנו, עברה לה דקה והנה מפקד אחר: "כולם לקום ולצאת החוצה".

"אבל אמרו לנו לשבת בפנים"

"עכשיו אני אומר לעמוד בחוץ"



הוראות בצבא, מלבד מטרתן לבצע את תוכנן לתועלת המסוימת, יש להם ערך משל עצמן. יש פקודות שהן בשביל שיהיו פקודות לביצוע, גם אם אין באמת משמעות לתוצאה. לא משנה אם נעמוד בחוץ או נשב בפנים לטובת העניין ועם זאת זה משנה מבחינת הטלת המשמעת כשלעצמה.

יש היגיון בזה, אלא שאני לא משוכנע שזה מתאים לנו, לגילנו ולמעמדנו. אנו אנשים מבוגרים, הפועלים בחייהם לפי רציונאל. ביצוע של פעולות ללא כל מטרה, הוא עניין מתסכל. אני באופן אישי, לא ביצעתי אף פעם הוראה לפני שהבנתי אותה, עניין שגרר נזיפות לא מעטות, בין היתר ממורה הנהיגה שלי. הוא היה מטיח בי: "מה אתה חושב? זו גמרא? אמר רבי פלוני כך אמר רבי אלמוני כך. ומה כשיעצור אותך שוטר, תיכנס אתו לדיונים? עשה מה שאומרים לך ודי". הייתי צוחק ואומר לו, שבמקום שלא הצליחו לפניו מחנכים רבים וטובים, לא נראה לי שהוא יהיה זה שישנה את האופי שלי. מי שלבסוף עקף את התכונה שלי, גם אם לגמרי לא הכניע אותה, היה צה"ל כמובן. שם עשיתי מה שפקדו ובדיוק מרבי, למרות שלא רק שלא הבנתי, אלא גם ידעתי שבאמת אין היגיון והפקודה נשלפה ברגע זה, ללא סיבה.

לאחר מעשה, הייתי ניגש לגורם הרלוונטי ומעיר על כך. נהגתי לגשת למ"מ מבלי לבקש זאת מהמפקד כנדרש. הייתי אורב לו בתום שיעור שהעביר או סתם מחוץ לחדר האוכל ומעלה בפניו בעיות שונות. היחס היה ענייני ואפילו אוהד. 

התכונה הזו צוינה גם בחוות הדעת שנתן עלי מפקדי האישי, בתום הטירונות ולטובה. הוא ציין את היותי מנסה לרדת לסופה של כל הוראה ולהבין את ההיגיון מאחורי מה שקורה. לא לחינם הערכתי אותו, הוא לא הסתכל על משמעת עיוורת כהישג, אלא העריך דווקא עבודה מתוך היגיון. ציונים יבשים לא דיברו אליו, אלא רמתו האמיתית של החייל. מפקד איכותי שכזה, עדיו לגדולות היכן שלא יהיה, אם בצבא ואם באזרחות.



סיימנו את היום, טווחנו בלילה ויצאנו חזרה לבסיס. מכיוון אשדוד נראתה פטריית עשן גדולה. היינו עסוקים מכדי להילחץ, מה גם שהטירונות מנתקת את הטירון מחיי המדינה. אבל המ"מ, שנהג מידי פעם לדבר על מה שקורה מתוך תפיסה שזה מגיע לנו וגם חלק מתפקידו כמכשיר חיילים, סיפר בדרך על שריפה שפרצה במפעל כימיקאלים, שגרמה לפינוי תושבים רבים מבתיהם ועל חזרה לשגרה, שכנראה כבר הסתיימה.

ביקשתי מהמפקד להפעיל את הרדיו באוטובוס, ולהשמיע את מהדורת החדשות המורחבת של השעה שמונה בערב. הוא יבדוק, כך אמר. הרדיו לא הופעל. אין כנראה פקודת מטכ"ל המחייבת מפקדים להפעיל רדיו בנסיעה צה"לית.

הגענו לבסיס, פרקנו את הציוד, התאספנו למסדר והתבשרנו שממחר בבוקר השכם ועד שישי בבוקר, אנחנו בתורנות שמירה של הבסיס. שוחררנו לשינה של שש שעות, פקודת מטכ"ל.

"אולי בכל אופן, אפשר להאריך את השינה. אנחנו בין יום מטווחים לימי שמירה".

"פקודת מטכ"ל קבעה שש שעות לכל מצב".

הם תפסו את פקודות המטכ"ל כמקסימום במקום כמינימום. הפקודות באות להגן על זכויות החייל ואינן מונעות ממפקד לתת יותר. אבל אם זו הפקודה, אז זו הפקודה. האמת שהפעם זה לא נורא. הרי בימי שמירות אפשר למצוא זמן להשלים את השינה ביום. פרשנו לשנת לילה עייפה, לאגור כוחות, שלא נירדם בשמירה, כפשוטו של המשל.