במדבר א

לעומת ספר ויקרא, הרי שבפר במדבר הוא ממש נווה מדבר. האן אמנם מתחיל חלש מאוד בהבטחות האינסופיות של גובים לכהנים, אבל מהר מאוד עובר לאקשן. התקרית הראשונה בספר, בין אלוהים לבני ישראל נסובה סביב ענייני האוכל, כרגיל. לאחר שיחה עם כמה דיאטניות, נכנסים ענייני הרגלי האכילה  לתודעה הישראלית. בני ישראל רוצים לחזור לאוכל המצרי הכולל קישואים, אבטיחים ובשר נא של דג "נסיכת הנילוס"  המגולגל בפפירוס ירקרק ועתיר בחומצות אמינו ואומגה 3.  אז אלוהים הוריד להם מן.

אלא שאלוהים ממשיך להתעקש שהמן יכיל לפחות 94 אחוזי שומן רווי. היות שבני ישראל הפסיקו לנוע במדבר והחלו לצרוך מן עתיר כולסטרול,  חלה עליה דרמטית במשקלם עד כי היה חשש שמא לא יוכלו לעבור בשערי הארץ המובטחת. גם נשים רבות מן העבריות אחרי לידה התקשו  לחזור למידה 32 שהיתה מקובלת בכנען.

בנוסף, הרבנים לא סמכו על הכשרות של המן. אלוהים סירב לשלם לארגוני הכשרות שלהם עבור כשרות מהודרת והם הודיעו בראש חוצות כי מעכשיו אין הם סומכים על כשרותו של אלוהים. מעתה יהיה המן בחזקת טרף. אלוהים הגיב כמו שאלוהים מגיב תמיד. הוא חטף קריזה. אם בני אדם רוצים קישואים ואבטיחים כמו במצרים, אין ספק שזו עילה להשמיד את כולם עד האחרון.

עכשיו, אלוהים עושה את זה בסטייל. הוא לא סתם מביא עליהם מגיפה. בהתחלה הוא מתנחמד אליהם ומגיש להם בשר שלווים על מצע קינואה בנוסח הישימון. אבל ברגע שנגסו בבשר: "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד". מאוד בוגר, נכון? מעשה שללא ספק מעיד על דחיית סיפוקים ואינטילגנציה רגשית גבוהה. כאילו, אני אלוהים ועכשיו אני אראה לכם מה זה להתפלצן ולדרוש קישואים וככה להעליב את האוכל שאני הכנתי.

אחרי שגומרים לקבור את חללי הקישואים, מתכנסת ועדת השמות ומחליטה לשנות את שם המקום מ"כיכר מלכי ישראל" ל"קברות התאווה" ומשם נוסעים בני ישראל למוזיאון חיל האויר ב"חצרות", רק 5 דקות מבאר שבע, אפילו הסוכה מוכנה.