במדבר ד

בספר במדבר אוהבים לספור. אנחנו כל הזמן סופרים את בני ישראל. מי הבן של מי, מי האח של מי – כדי לתפוס קצת נפח. התחייבנו על ספר רביעי וא אפשר שהוא יהיה דק יותר מספר ויקרא, שנכשל מסחרית. באמצע שספרנו את כל הגברים, הגיעה פתאום להקה של שחקני דראג, "בנות צלפחד" הם קוראים לעצמם. יש להן טענות. למה הן לא מקבלות מספיק תמלוגים, רק בגלל שהן בנות. "אבל אתן לא באמת בנות" אומר להן משה. לא עזר כלום. תוך 3 דקות, כל ארגוני הנשים הסתערו עלינו. "אפליה!" נמרחו הכותרות על כל פפירוסי החינם המחולקים לאורחות הגמלים בסיני. " תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" הן תבעו במפגיע.

משה, כרגיל, לא רצה לקחת אחריות. נכנס לאוהל מועד ועשה כאילו הוא שואל את אלוהים. מה הוא צריך עימותים עם שלי יחימוביץ עכשיו? כולם חיכו בדריכות שיצא.

"טוב" אמר וכחכח כשיצא מהאוהל "בדיוק מה שחשבתי".

"מה? מה זה?!" שאלו כל דוברות הארגונים הפמניסטיים שהריחו דם.

"הוא מסכים, אבל יש לו תנאים!"

"איזה תנאים"?

"ככה: א. רק אם אין בנים, הבנות יורשות. ב. הן חייבות להתחתן עם מישהו מהשבט שלהן בבני עקיבא, כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר. ג. אסור לכן לשרוף יותר חזיות מעל שווי של 300 ש"ח".

התחילו צעקות. "זה מדבר דמוקרטי, אנחנו נשרוף כמה חזיות שבא לנו" וכיו"ב. אבל אלוהים לא התרגש. הוא החליף באלגנטיות נושא לעניין העיכוב בהגשת הקרבנות המגיעים לו ("קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ"), שמהיום הוא רוצה אותם במועדם ולא קרבנות שוטף + 30 כפי שהיה עד עכשיו. "יש לי עסק לנהל" התרתח האל. אני לא מגלגל פה אשראי של ספקים!

היו כמה מבני ישראל שמחו על הגישה האלוהית הקרבנית הזו, אבל אלוהים מיהר לשסות אותם במדיינים לפני שיתחילו מהומות. המדיינים כרגיל שילמו את המחיר אבל גם פה העסק לא נגמר טוב. בניגוד להוראות, לא טבחו בני ישראל את המדייניות השוות,אלא רק את הכונפות. זה כמובן הרגיז מאוד את משה, שמאז ציפורה, סבל מ"מדיינופוביה". בסוף הוחלט להשאיר בחיים רק את הבתולות " כָל-אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ " אבל גם אלו שמתו, לא נורא. לפחות הספיקו להנות קצת מהחיים.