הכניסה לכיתה א' - הזדמנות להתפתחות אישית

הכניסה לבית הספר היא מחטף: מחטף מעולם המשחקים אל עולם האותיות; מחטף מהבית החם, המפנק והמקבל למרחב הקר החייתי שבו רק החזק שורד; מחטף מעולם שבו העיקר הוא עצם הקיום לעולם שיש להביא בו הוכחות לכל דבר, ודבר אינו מובן מאליו; בעולם העתיק, יש להודות, היה זה גם מחטף מעולם הנשים אל עולם הגברים: הכניסה לבית הספר סימנה את הכניסה לעולם העבודה, שבית הספר היה ההכשרה המתבקשת לקראתו. 

איך ייתכן שאנחנו מאפשרים למצב הזה להימשך? למה איננו מרימים קול צעקה? איך אנחנו ממשיכים לעשות לילדינו את שעשו לנו, לקרוע אותם מהבית ולשלוח אותם למקום המוני והישגי? לכאורה, מאחורי השאלות האלה עומדת אג'נדה ברורה: בעד חינוך ביתי. אבל לא, אני לא תומך בחינוך ביתי. אני חושב שההורים חייבים ללמד את ילדיהם - ולשם כך, גם לשם כך, ניתנה השבת לישראל. אבל לא פחות מכך, הם צריכים גם לתת להם לעופף הלאה. להמשיך ולפרוש כנפיים, לפגוש שכיות חמדה של דעת ולהביא את חייהם לדיאלוג מתמשך.

בעם היהודי היו הרבה מחנכים גדולים, מסורים, נאמנים וייחודיים, אבל שניים מהם זכורים וחקוקים לנצח. שניהם חיו על ספה של תהום ונהרגו בימי חורבן ומתוך אכזריות נוראה. ושניהם - ולא יפלא הקשר בין עולם חינוכי לתחושת הקצה של החיים - גילו תורה חינוכית לדורות.

הראשון היה הכהן יהושע בן גמלא, שנהרג שנתיים לפני חורבן הבית השני. הוא הקים את מערכת החינוך בישראל, ועשה זאת מתוך טעמים חברתיים טהורים - דאגה לילדים שאביהם לא יכול ללמדם, בין אם היו יתומים או שלאביהם לא היה כישרון לכך.

השני הוא יאנוש קורצ'ק, שהקים בית יתומים דמוקרטי שפעל יותר מ-20 שנה, ניסח אמנה המאגדת את זכויות היסוד של כל ילד (הזכות לאהבה, הזכות להיכשל ולזכות להערכה ועוד) ונרצח בטרבלינקה עם תלמידיו-ילדיו, על אף שהיה יכול למלט את נפשו.

"דרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול", כתבו בעלי התוספות לפני כמעט 1,000 שנה. שני המחנכים הגדולים האלה ידעו כי האינטראקציה עִם גורם זר לכאורה היא פתח לפריצה. במבט ראשון אמנם יש בה אכזריות, אך במבט שני  ובוגר - הבנה כי בכוחה לחשוף בילד כוחות עמוקים וחשובים. כוחות אלה לא היו נחצבים מתוכו לו היה נותר בחיקו החמים של הבית. היציאה ללמוד מחוץ לבית היא האפשרות להיכנס לעולם האותיות, לעולם התדרים שמעבר למקום ולזמן. הילד לומד כי הדעת האנושית רחבה, מקיפה וחורגת ממנו, ממעגליו ומהמוכר לו, והוא טובל בים החכמה והדעת ומוצא כי חיים הם למוצאיהם.

הוא לומד כי בכוח המפגש עם האחר, הרחוק, הוא יוצר בתוכו את האני הקרוב. הוא לומד כי האותיות נבראו בעולם שהוא לא רק בית - כי בבית אין צורך באותיות, ודי בדיבור הפה. המלה הכתובה נוצרה כשהאדם הבין שיש חיים מעבר למשפחה, ויצר אותה כדי לתקשר עם הרחוקים ממנו. לכן נלווה את ילדינו בשמחה אל בית הספר, נאמין שהם יכולים ליצור דיאלוג עם העולם כבר בצעירותם ונבקש עבורם שימשיכו הלאה מאתנו, הוריהם. 

אלחנן ניר הוא ר"מ בישיבת שיח יצחק ועורך ספרות במוסף השבת של "מקור ראשון". ספר שיריו "האש הרגילה" ראה אור לאחרונה בסדרת ריתמוס של הוצאת הקיבוץ המאוחד