על חורבותיה של להקת מוסקבה קמה לה לפני כשני עשורים אתניקס פורצת הדרך. החיבור בין פופ למוזיקה מזרחית, שעורר לא מעט הרמת גבות בזמנו, היה בשביל חברי הלהקה מקפצה לקריירה מפוארת, אבל גם הרבה סיבוכים. דודו כהן מלווה את הסולן זאב נחמה במסע בין תחנות בזמן ופוגש ב
להקת מוסקבה: למה לי פוליטיקה עכשיו
אני זוכר בבירור תמונה כזו: להקת מוסקבה, הגלגול הראשוני של אתניקס, שפעלה בשנים 85'-89', מופיעה בפעם הראשונה בכיכר מלכי ישראל, כשהחומר הוא מחאתי ברובו על מלחמת לבנון הראשונה ונגד ההישארות בלבנון. באותה הופעה הכרתי את תמיר קליסקי בפעם הראשונה. אחד מחברי להקת מוסקבה היה עובדיה חממה, שניגן גיטרה.
בסוף אותה הופעה בא אליי אב שכול ואמר לי "הכל בסדר, אבל כשאתם שרים על צבא ומלחמה וחיילים - תמיד תהיו עם עודף רגישות, כי הורים שכולים מקשיבים למילים שלכם. כשאתם יוצאים במחאה נגד המדינה, תחשבו גם עלינו, ההורים השכולים". באותו רגע קיבלתי החלטה להפסיק להתעסק עם פוליטיקה באופן מוצהר. אפשר לעשות את זה באופן מרומז, אבל לא לפעול באופן מובהק כלהקת מחאה. ממילא זו מדינה עם לא מעט חדשות קשות ומהדורות חדשות כל שעה. מאותו רגע החלה, למעשה, התפיסה של האסקפיזם שליוותה את אתניקס במשך השנים - לעשות שמח מבלי לנסות להתיימר יותר מדי.
השנים הראשונות של אתניקס: זהבה בן תגמור לנו את הקריירה?
בשלב מסוים נשבר לנו בלהקת מוסקבה לראות שלא קורה שום דבר, ושהמוזיקה לא ממש מצליחה. בדיוק אז התחילו בעולם לעבוד עם מחשבים בתחום המוזיקה. אני ותמיר קליסקי הקלטנו את 'מושיטה' כשיר נסיוני, וההצלחה הגיעה מרגע שהשיר יצא לרדיו. 'מושיטה' סימן את תחילת המהפכה והצליל הים תיכוני. כ'שציפור מדבר' יצא לרדיו והגיע תוך שבועיים למקום הראשון במצעד, הבנו שיש משהו בחיבור המזרחי והפופ. באותו זמן קראנו לזה מוזיקה כנענית, הרגשנו שאנחנו עושים משהו תנ"כי כזה, שקשור לגבעות ביהודה ושומרון.
כשבאנו והקלטנו באלבום השני 'מסאלה' את הדואט עם זהבה, 'קטורנה מסאלה', זאת היתה אמירה של ממש. חברת התקליטים הליקון עמדה נגדנו. הם חשבו שלחבר מוזיקה מזרחית עם מוזיקה מערבית זה לא דבר נכון. בזמנו הזמרים המזרחיים היו מוקצים. אנחנו בכלל לא חשבנו ברמות של כן-מקובל ולא-מקובל. תמיד החלטנו באתניקס שלא מעניין אותנו מה אופנתי ומה לא. כל המחלקה הישראלית בהליקון התנגדה למהלך הזה. הם אפילו אמרנו שזה יגמור לנו את הקריירה. בדיעבד זה רק פתח לנו את הקריירה. 'מסאלה' הוא האלבום הכי נמכר שלנו מאז ומתמיד.
לדעתי שם התחיל כל הסיפור. רק שם הבנו את הכוח האמיתי של המוזיקה הים תיכונית. עם הצליל הזה רצנו גם באלבומים הבאים. באלבום החמישי 'אתה' ניסינו לעשות את זה יותר קיצוני. בחנו כל הזמן את הגבולות של הצליל האוריינטלי. האלבום השישי, 'פופ', היה כשמו כן הוא. המהות היתה לבוא ולהצהיר שאתניקס היא להקת פופ.
אייל גולן: חברות התקליטים לא רצו אותן
"מה שחיפשתי כל החיים". גולן בשיתוף הפעולה עם אייל גולן, שהחל במקביל לאלבום השביעי שלנו 'ברוכים הבאים לישראל', מיקסמנו את כל מה שלמדנו קודם. התחנה הזו היתה תמצית של כל קודמותיה. שם באנו והגדרנו שאנחנו כותבים ומפיקים לז'אנר מסוים, שלפני חמש שנים קודם לא הייתי מתקרב אליו באופן צמוד כזה.
החיבור החל לאחר שראיתי את אייל בקלטת וידיאו כשהוא מופיע באיזו מסיבת יום הולדת. היה לי ברור שזה מה שחיפשתי כל החיים. קבענו פגישה עם אייל בתל אביב. בהתחלה המנהל שלו, ישי בן צור, די חשש לקראת שיתוף הפעולה, ואייל מאוד רצה. שיתוף הפעולה שלנו איתו המשיך לאורך שלושה אלבומים.
הופתענו מההצלחה, בפירוש כן. בהתחלה כל חברות התקליטים לא רצו את זה כשהצענו אותו, אבל מהפעם הראשונה שאייל הופיע בטלוויזיה - הבנו שאנחנו פורצים דבר גדול מאוד.
שנות האלפיים: להתנקות מהדרבוקה
האלבום "בדרך שלך", שיצא ב-2001, היה תחנה שידענו שהיא תהיה כישלון מוחלט מבחינה עסקית, כלכלית ומסחרית. למרות זאת אני חושב שהוא היה אחד הדברים הטובים שעשינו, בעיקר בשביל הנפש. היינו חייבים לנקות את הראש שלנו מכל מה שנקרא דרבוקה. רצינו לחזור לאגף הרוק. ידענו שהאלבום לא יימכר, אבל היינו חייבים אותו מבחינתנו כדי לסמן סגירת פרק ופתיחת פרק חדש.
האלבומים שיצאו אחריו המשיכו באותו קו. ניסינו לברוח מהדבר שאנחנו המצאנו. היום אני מבין שזה היה רק ניסיון לקחת אתנחתא, לנקות את הראש. אחריו יצאו האלבומים '13' ו'אמריקה'. בתוך הלהקה אני קורא לזה "ההתנתקות מעממיות מתוך כוונה".
בהמשך הקלטנו אלבום פופ לבנוני שנגנז. היה שם ניסיון לחזור בחזרה לכל מה שאמרו לנו כל הזמן שאנחנו המצאנו. זו היתה הטעות: האמנו לכל מה שסיפרו לנו על עצמנו. יצא לנו אלבום שאולי היו בו להיטים, אבל לא היתה בו נשמה. הוא לא היה אמיתי. אחרי שני סיגלים לרדיו - האלבום נגנז. שם היה בלבול ומשבר.
בשלב הזה עמדו בפנינו שתי אופציות: לפרק את הלהקה או לנסות בכל זאת לראות אם אנחנו מצליחים להתחדש בתוכנו. בין לבין חלק מחברי ההרכב הקימו את להקת טוטובל, ושחררנו אלבום אחד להורדה בחינם באינטרנט.
ההתחדשות והחזרה: חמש שנים של ריפוי
תמיר קליסקי פינה את מקומו ליורם פויזנר בתוך הלהקה, וניסינו לראות אחרי 20 שנה האם ואיך אני מצליח לעבוד עם יורם. המטרה היתה ברורה: שנישאר אתניקס - אבל רעננים יותר. היום קצת לנו עם המילה קאמבק. בכלל, לאומנים קשה עם המילה הזו. לא הלכנו לשום מקום, תמיד היינו כאן. התהפוכות הן בקריירה, לא באומן עצמו. יש תקופות שאתה יותר מצליח, ויש שנים שפחות. זה טבעי.
את חמש השנים הקשות שלנו שרדנו יפה בסך הכל, והמשכנו להופיע כל הזמן. ההבדל היחיד הוא שאני ותמיר קליסקי כבר לא נפגשים כדי לעבוד. כשהתחלנו את ההקלטות לאלבום החדש שלנו 'געגועים' לא ידענו לאן זה יוביל. היינו כל כך מבולבלים ומוכים - לא חיצונית אלא עם עצמנו. היום אני מבין שאחרי כל השנים היינו פשוט סחוטים. האלבומים שלנו, העבודה עם אייל, הכתיבה לאחרים - הכל הוציא לנו את האנרגיה. אז מילאנו מצברים. לחמש השנים האלה אני קורא 'חמש שנים של ריפוי'. אם לא היו חמש השנים האלה, לא יודע אם היינו שורדים.
אם לסכם את התחנה הנוכחית, אני מרגיש כאילו הלהקה מתחילה מההתחלה. המופע בקיסריה היה סיכום של תקופה מופלאה, ועכשיו יש לנו את כל הבמה להמציא את עצמנו מחדש. הקהל כבר ישנו, ועכשיו הכל תלוי בנו. ולפי התקליט החדש, אנחנו בינתיים מספקים את הסחורה. אני לא יודע לאן זה יוביל, וזה כל הכיף - ללכת לקראת משהו לא נודע.