שירים עד כאן

בחג החנוכה האחרון הייתי עד לתופעה חדשה בגן הילדים. שם, עת השתחררתי, זוגתי המליצה לי על ביקור שנתי בחג החנוכה. להפתעתי התברר לי כי מסיבות הגן המודרניות הן למעשה מסיבות עיתונאים. מצלמות סטילס ווידאו צילמו את הזאטוטים מכל זוית. כל פיפס שלהם תועד וכל הברה הוקלטה. גאדג'טים כחול אשר על שפת הים צילמו, העתיקו ושיכפלו את ילדינו למען הדורות הבאים.

אך אפילו להט המבזקים ומצמוצי הצמצמים לא הצליחו לכסות על עניין מאוד בולט. איש מההורים, שלא להזכיר את הסבים הגאים, לא הכיר ולו מילה משירי החג. כל השירים היו חדשים לגמרי, אפילו שמדובר בגן דתי הנאמן למסורת ושבניו מעוטרים בכיפות בוכריות בקוטר צלחות של "יס".

איני רוצה להיכנס לנושא הלחנים, שחלק הארי שלהם הורכב ממכונות תופים מעודפי שנות ה-80. מילות השירים היו איומות במידה כזו, שכל מה שאני מסוגל לזכור מהן הינן שאגות "סבי, סבי, סבי סביבון" ו"נה נה נה נה נה, איפה הבננה", או שזה היה פרי טרופי אחר. לא חריזה, לא שמירה על משקל.

לא יכולתי שלא להיזכר בנוסטלגיה דביקה בשירי החנוכה "שלנו". במיוחד באחד מהם: "שבחי מעוז" של נעמי שמר. השימוש של שמר במילים נרדפות ובביטויים כה רבים גיוונו את שפתנו בגן הילדים. "אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות, ובנקרות צורים ובמחילות עפר...". כילד, לא בהכרח יכולתי להבדיל בין "מנהרה", "מערה", "נקרה" ו"מחילה", אך הבנתי שיש ביניהן קשר. כבוגר, שירים כאלו השפיעו בוודאי על מנעד העברית שבפי. גם השימוש בבנינים חריגים, דוגמת "מבצר עיקש וקישח", ללא ספק תורם לעושר השפה.

ממותה ושיבוטה

כמה קשה להשוות את כותבי שירי הילדים של ילדותי לפזמונים המושרים כיום. כדוגמה מייצגת ניתן לקחת את השירים השונים שנכתבו סביב התמה "תיבת נח". יורם טהרלב ומתי כספי, ייבדלו שניהם לחיים ארוכים, כתבו בתשל"ד, שנת הולדתי, את "נח" עבור פסטיבל הזמר העברי. שיר זה מדגים את יכולתו המבריקה ממש של מתי כספי בהלחנה מורכבת, אך יותר מכל את גאונותו הפשטנית של טהרלב, רב-אמן בפיזמונאות. שורות דוגמת "הן כבר חדל הגשם / אולי הופיעה קשת", ממחישות את כוחו בחריזה שמיעתית (שכן על הנייר, המילים "קשת" ו"גשם" אינן מתחרזות) החשובה כל כך למבוגרים אך בעיקר לילדים. ביטויים כגון: "בגשם ובסער", "פתח לרגע את הצהר" והקריצה השובבה בחריזה של "ממותה" ו"שיבוטה" (שיבוטה אינה זקוקה לתיבה שכן היא בעל-חיים ימי) – כל אלה מעידים על איכות היצירה והיוצרים.

ומה לגבי המקבילה העכשווית? האמת, לא משהו. השיר "תיבת נח", המבוצע בידי "צביקה הדר וילדי הפסטיגל", מציע דלות לשונית וחרוזים חורקים. "כן זה היה וזה קרה בעצם לא מזמן /הארץ רעשה וגם היה די בלגאן", כך נפתח לו הפסטיגל ומעיד כאלף עדים על רמתו הכללית. ה"משורר", שאת שמו לא מצאתי באינטרנט (ביכולתי להבין מדוע הוא מצניע עצמו), ממשיך: "במקום לחיות בלי פחד כיף ואושר, יעני/ פשוט הם רבו כל הזמן אחד עם השני". חריזה עלובה, משקלי תת-משקל והתפייטות ברמה שתגרני שוק הכרמל היו נכלמים ממנה. נדמה שאפילו כותבים מוכשרים מאוד בדרך כלל, כמו יואב גינאי, צוללים עמוק למדמנה ה"קוּלית", וכל שיוצא להם הוא: "אני רוצה פה להחריב ת'עולם/ אני רשע ואני רודן/ שישלוט בכם כאן יישפך דם" (גיבור על העולם, פסטיגל 2005).

בחלק מהאשמה נושאת ה"מגיפה" שפגעה במשוררינו. מותם בטרם עת ותוך פרק זמן קצר של רבים מהכותבים העבריים עשה שמות בשירה העברית. הרעה נפתחה עם לכתו של מאיר אריאל, המשיכה בנעמי שמר ובעוזי חיטמן ולא פסחה אף על אהוד מנור. היתמות התרבותית שבה נותרנו תשפיע ללא ספק על יכולת הביטוי של הדורות הבאים ותעודד את תהליך ה"פסטיגליזציה".

אמת, עדיין יש בנמצא כותבים ברוכי כישרון כדודו ברק, רחל שפירא, אביהו מדינה וכאמור טהרלב. בתחום הגיל הרך ראויה לציון מיוחד ממציאת ה"שטוזים" (שטויות בחרוזים), דתיה בן-דור, ועוד. אלא שהם הולכים ומתמעטים, ודם חדש כמעט ואינו נכנס אל המערכת. נראה שהדור ילך ויפחת, הסבון כבר לא יבכה מאוד, ואנו נשאר עם פיוטי מופת בנוסח "אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי בלי עוגה".