תולדות ההווה

אחרי צאת "תולדת העתיד", ספר שיריו הקודם של שחר-מריו מרדכי, הוא מצא את עצמו בתקופה שבה לא הצליח לכתוב דבר. "השתבללות", קורא מרדכי לפרק הזמן הזה. "התרוצצו בקרבי שני רצונות סותרים", הוא מסביר, "להשמיע קול ולהימלט מהקול. מצד אחד, שמחתי שהכתיבה הניחה לי. מצד שני, הרגעתי את עצמי שאין דבר כזה 'יובש' או 'מחסום יצירתי' ושאני בתקופת דגירה לקראת פרץ יצירתי חדש. שוב דרו בכפיפה אחת הרצון לכתוב והרצון לשתוק". 

 
שחר-מריו מרדכי. השירה היא הדבר הקרוב ביותר לניצחון על שרירות השפה (צילום: קובי בן שושן)

הרבה ציפיות נתלו במרדכי אחרי "תולדות העתיד" (2010, הוצאת אבן חושן), שזכה להערכת הביקורות והצליח לחרוג מקהל השירה המצומצם בישראל אל תהודה רבה יותר. הספר הציג את מרדכי (יליד חיפה, 1975, שמתגורר היום בתל אביב) כמשורר משוכלל שנע בחופשיות רבה בין סגנונות שונים והשפעות מגוונות; מהתנ"ך ועד נתן זך, שירים פארודיים ושירים פוליטיים שלא מעט מהם עסקו בזהות מזרחית וישראלית. מרדכי מספר שמדובר בחומר שנצבר במשך קרוב ל-15 שנות כתיבה: "ביני לבין עצמי חשבתי שכל מה שהיה לי לומר נאמר". 

 

ואז, פתאום, הגיע הטריגר שהשיב אותו למסלול של כתיבה: מוחמד בועזיזי, ירקן תוניסאי, הצית את עצמו במחאה על עוול מתמשך של שלטון דיקטטורי כלפי אזרח אנוס, "ופתאום, פעולה קיצונית של נטילת חיים מתבהרת כפעולה קיצונית של קידוש החיים", מסביר מרדכי, "אני מניח שבועזיזי עשה את שעשה מתוך תסכול וייאוש גדולים, מתוך חוסר אונים, אבל אין ספק בלבי שהוא הצית את עצמו לא משום שרצה למות, אף שידע שזו תהא התוצאה, אלא משום שרצה לחיות. מתוך הייאוש ומסך הדיכוי צומחת כמיהה לחופש".

 

"הפעולה המאוד לא שגרתית של הצתה עצמית הפנתה זרקור לפעולה מאוד שגרתית: דיכוי. אובדן יומיומי של חיים או של איכות חיים ושלילת החירות. בועזיזי הפגיש אותי עם 'חוויות' שהן בשורש נשמתי, במשולש גבולות נפשי: אקדמי-ציוני-אישי. ראשית, ההתמחות האקדמית שלי במדעי המדינה – ממשל, פוליטיקה, יחסים בינלאומיים והמזרח התיכון; שנית, האכזבה שלי מהתנהלותה של ישראל כמדינה שמייצרת עוול יומיומי (כלכלי, קיומי, היעדר חירות בסיסית) לאזרחיה ולחיים תחת שליטתה, ועל זה כתבתי בשירי הספר הקודם, בעיקר בשיר הנושא ובשיר 'עוול', שחתם את 'תולדות העתיד'; שלישית, היותי בן לאב שעלה באש במלחמת ששת הימים ועבר שיקום ארוך.

 

כך נוצר תהליך שבו לבשתי את דמותו של בועזיזי ודיברתי אותו. בלילה הלכתי לישון עם דמותו, ובבוקר קמתי עם פניו בראי. בעל כורחי הייתי הוא. זה תהליך שנמשך כחודשיים (ינואר-פברואר 2011), ובתחילת מרץ, השיר פתאום פרץ החוצה ונכתב. באפריל, בחג החירות, השיר ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון'. כשפרצה המחאה המפתיעה בישראל ביולי 2011, החלו לקרום עור וגידים שירים חדשים שעסקו כך או אחרת בשאלה שניקרה במוחי: 'מי בעניין שלנו'. בועזיזי היה הזרז לכתיבת הספר".

 

עטיפת הספר (צילום: רביד בירן) מוחמד בועזיזי הוא רק אחד האורחים בספר החדש והמרשים מאוד "מי בעניין שלנו" (הוצאת עם עובד). שישה שערים מחלקים את השירים, וכל אחד מהם נקרא על שם דמות שמרדכי מתכתב איתה או מושפע ממנה: לוקרציוס, ז'וזה סאראמאגו, רבי נחמן מברסלב, פרננדו פסואה, אנטוניו טאבוקי וארז ביטון. חלק מהקסם של השירים מגיע מהיכולת של מרדכי לשלב בין האישי והאינטימי לתמונה הרבה יותר רחבה.

 

"אני מניח שכל שיר הוא מעין אקט של מחאה", אומר מרדכי, "מחאה כלפי שרירותה של השפה, שמקשה עלינו לדייק את הרגש במילים או לתרגם תחושות, אף שזכיתי לכתוב בעברית, כי זו שפה חכמה ולא תמיד שרירותית. השירה היא הדבר הקרוב ביותר לניצחון על שרירות השפה. הכתיבה היא הסתגרות בתוך חלל נפשי מנותק מהעולם ומרעשיו ומגע באלומה רחוקה-קרובה שמצריכה טיפוס על סולם כשאין לך סולם לרגליך. לא תמיד זה מצליח, אבל כשזה מצליח, זה מרומם. גם כשאתה כותב תמונת טבע שמשדרת הלך-נפש במתכונת הייקו יפני, אתה מוחה על כך שהעולם יפה והנפש לא מתמסרת או שהעולם יפה והאנשים רעים. כתיבה היא אקט של מחאה או תרפיה פואטית". " אני מניח שבועזיזי עשה את שעשה מתוך תסכול וייאוש גדולים, מתוך חוסר אונים, אבל אין ספק בלבי שהוא הצית את עצמו לא משום שרצה למות, אף שידע שזו תהא התוצאה, אלא משום שרצה לחיות "

 

"כשכתבתי את 'מי בעניין שלנו' ניסחתי לעצמי את ההבנה ש'שליטים הם ציר הרשע ואנחנו אנוסים' וש'אין בעולם ארץ שאי אפשר לזקוף בה קומה. אם רוצים'. תובנות התפתחו במהלך המחאה החברתית בישראל ולאחריה. אני לא משלה את עצמי ששירה תוציא אנשים לרחובות כדי לייצר שינוי חיובי בעולם. אבל שירה אמורה לפקוח עיניים. לראות ולהַראות. 

 

"העברית היא שפה חכמה, והמילה "שירה" פירושה "ראייה". לכן, ב"שׁוּרו, הביטו וראו", "שורו" זה "הביטו" ו"ראו". ולכן איוב תהה: "איה, אפוא, תקוותי; ותקוותי מי יְשׁוּרֶנָּה". "ישורנה", כלומר: יראנה. ולכן הפייטן ר' דוד אבן בּקוּדה הפציר בקב"ה: "שוּר לחצם ועניים", שהרי "שוּר" זה "ראה"; ו"שורר" זה ראה היטב. המשורר רואה; והשירה היא ראייה או פקיחת עיניים. בבחינת: יהי אור. אז אולי שירת מחאה, בצד גורמים נוספים מן הסתם, מייצרת ומגלגלת תהליך של פקיחת עיניים שמאפשר הבשלה למעבר מהימנעות לפעולה. 

 

"חיים גורי סיפר שלאחר הסכם השלום עם מצרים אמרו לו משוררים מצריים שאילו קרא המודיעין הישראלי שירה מצרית אחרי 1967, ישראל לא היתה מופתעת ממלחמת יום כיפור. כלומר: יש בשירה, ודאי בשירה פוליטית, אלמנט של חיזוי או ניבוי או ראייה לרחוק או לפחות תרגום למילים של סערה שרוחשת לכאורה מתחת לפני השטח".

 
האם אפשר לחיות מכּתיבה?  

אֵלֵךְ לְעוֹלָמִי כְּשֶׁאֵלֵךְ לְעוֹלָמִי.

אֲנָשִׁים הוֹלְכִים לְעוֹלָמָם כָּל חַיֵּיהֶם. 

הֵם לֹא מְבִינִים מָה אֲנִי עוֹשֶׂה בַּחַיִּים,

וּמִתְקַשִּׁים לְהָבִין מָה הַחַיִּים עוֹשִׂים בָּהֶם.