להתנשא, לכעוס, לאהוב: על התרגום החדש לרומן של ז'קלין כהנוב "סולם יעקב"

אין ספק שהרומן "סולם יעקב" מאת ז'קלין כהנוב, שנכתב במקור באנגלית בשנת 1951, היה צריך לראות אור כבר לפני שנים. הקוראים העבריים נחשפו למעט מדי מכתביה של האינטלקטואלית היהודייה-מצרייה, ילידת קהיר. אמנם בעבר נכללו מסות ומאמרים שלה בשני ספרים בעברית: הקובץ הראשון "ממזרח שמש", שאסף ותרגם אהרן אמיר, יצא בשנת 1978; השני, העכשווי יותר, הוא "בין שני עולמות" בעריכת דוד אוחנה, הכולל רשימות ומסות שנוגעות הן לחיים היהודיים במצרים והן לתובנותיה של כהנוב באשר למדינת ישראל הצעירה ולחברת המהגרים שפגשה כאן.

ואולם, על אף פרסומם של שני הספרים הללו, נדמה שכהנוב לא זכתה עד כה לתהודה שהיא ראויה לה בתרבות ובספרות הישראלית, הן ככותבת והן כאינטלקטואלית עכשווית. איכשהו, היא נותרה תמיד בשולי הדברים, כמו שכחנו איך בסוף כל משפט על אותנטיות זהותית יושבת לה כהנוב ומזכירה לנו את האפשרות האחרת, המעורבת, המסוכסכת של הזהות המפוצלת אינספור פיצולים.קצרה היריעה כאן מלתאר עד כמה חשובה כתיבתה של כהנוב ומה היא תורמת לקוראיה ולהלכים מחשבתיים נוכחיים בשיח החברתי והפוליטי (רונית מטלון עשתה זאת היטב בספרה "זה עם הפנים אלינו", וכן באחת המסות בספרה "קרוא וכתוב", וכך גם איל שגיא ביזאוי במאמר אישי מעולה שכתב בעיתון "הארץ"). על כן אנסה להבין מהן חולשותיו וחוזקותיו של הרומן בתוך גוף היצירה הענף של כהנוב ומהי המשמעות של הוצאתו לאור כעת בעברית. 

עולם הולך ונעלם

בצד כתביה ההגותיים, המשלבים בין הגיגים אוטוביוגרפיים ובין תובנות תיאורטיות על הגירה, זהות ומגדר, באופן מעורר השתאות ומקדים את זמנו, כתבה כהנוב גם רומן אחד, אפי - "סולם יעקב". ברומן, שמשתרע בגרסתו העברית על פני למעלה מ-400 עמודים, מגוללת כהנוב את תולדותיהן של שתי משפחות החיות במצרים – משפחת גאון העירקית ומשפחת סמאג׳ה הטוניסאית ואת חייה של הנכדה הצעירה, ראשל גאון, בלי ספק בת דמותה של כהנוב עצמה.

עטיפת הספר

ראשל הצעירה מתקיימת במקום ובזמן שהולכים ונכחדים לנגד עיניה - העידן הקולוניאלי כפי שמשפחותיה למדו להכיר. הקהילה היהודית-מצרית עוברת תהליכים מואצים וקיצוניים של השתנות, ומכל עמוד ועמוד ברומן מהדהדת בעוצמה רבה התחושה של עולם שהולך ונעלם לנגד עינינו. קל לאתר בטקסט רגעים של געגוע אל העושר והפאר שהיו מנת חלקן של המשפחות בעבר, אך הקורא המתאמץ והביקורתי ימצא גם רגעים רבים ברומן שמבקרים את אותם עושר ופאר ממש ומצביעים באופן גלוי על הגזענות וההתנשאות שחשים בני המשפחה כלפי אחרים (בצד גזענות והתנשאות שמופנות גם כלפיהם).

הוריה של ראשל ביקשו להעניק לילדיהם חינוך אנגלי, שאיננו רק כלי הישרדותי להמשך חייהם שיאפשר להם מוביליות חברתית, אלא גם השתקפות עגומה של הנחיתות שהם חשים בתוך תרבותם שלהם, בשפתם, במנהגיהם. קו עלילה קורע לב משרטט את הסוגיה המורכבת הזאת ומעמת את האומנת האנגלייה שלהם, מיס נאטינג המתנשאת והגזענית, עם המיינקת הנאמנה הערבייה-נוצרייה, שילדיה שלה חולים ומתים בזה אחר זה בעוד היא מיניקה את ילדיהם של אחרים, אמידים יותר.

שייכותה של חסרת השייכות

ככלל, כתיבתה הספרותית של כהנוב פשוטה הרבה יותר מזו ההגותית, הן מבחינת האופן שבו היא עוסקת באותן תמות טורדניות שמלוות את חייה והן מבחינת השימוש שלה בשפה. דווקא בעברית הזאת, המתורגמת, נשמעת כהנוב זרה מתמיד. אולי דווקא משום שאנו מצפים מהעברית שתהיה לה בית, היא נכשלת בכך באופן הצורם ביותר. עובדה היא כי כהנוב מעולם לא הרגישה בנוח בעברית, ואנגלית היתה שפת הכתיבה העיקרית שלה.

ובכל זאת, לכתיבתה הספרותית של כהנוב ערך שלא יסולא בפז: היא מצטיינת ביותר ברגעים שבהם היא מתארת את רחשי נפשה של ראשל, כנראה מתוך הזדהותה העמוקה וההיכרות הקרובה כל כך עם עולמה של הנערה הצעירה הזאת, עם כאביה ועם התחבטויותיה ועם החשיבה החדה והמבריקה שלה. מתודעתה של הצעירה נשקפים זרמי העומק של חשיבתה של כהנוב, וכן הממדים הרגשיים של מפלתן של שתי המשפחות הללו ושל המסורות המפוארות שהן מייצגות. נדמה כי הרומן, מפואר ואפי ככל שיהיה, הוא כאיבר הכרחי בגופה של הכתיבה הכהנובית, בצד המסות, הסיפורים הקצרים ואף הרשימות העיתונאיות.

מילה או שתיים על הגרסה העברית: ההוצאה יפה ומרשימה, ובחירת הדימוי לעטיפת הספר מדויקת (זהו פרט מתוך עבודה יפה של האמן ליאור גריידי). התרגום לרוב עובד, אף כי נופלות בו שגיאות שמן הראוי היה להימנע מהן ושוודאי יתוקנו במהדורות הבאות, שיש לקוות שיגיעו (חוסר עקביות בשמות הדמויות, למשל - צ'רלס/שארל, ראשל/רחל וכן הלאה). יש לברך על היוזמה של קציעה עלון, הוצאת גמא ויד בן צבי להוצאת הספר הזה, שבמציאות מתוקנת היה ספר חובה במערכת החינוך הישראלית. ההקדמה העשירה של איל שגיא ביזאוי מעניקה לסיפור מסגרת תיאורטית והיסטורית מצוינת ומקיפה ומוסיפה לעבודת הקודש שלו במיפוי העולם היהודי-מצרי במסגרות שונות.

הזמינות של רומן זה בעברית היא קריטית, מאחר שהוא יכול ללמד את החברה כאן דבר או שניים – או אלף – על מורכבותה של זהות תרבותית, על הקריעה הנפשית בין העולמות המרובים הללו ועל סובלנות ועל אהבת אדם. כהנוב אינה מתכחשת למקורותיה ולשאיפותיה התרבותיות הקולוניאליות, אך גם אינה מנתקת את עצמה מעבותות התרבות המצרית שבה היא חיה ופועלת. היא מתנשאת וכועסת על ההתנשאות בו זמנית, באופן אנושי מאוד. היא נותרת חסרת שייכות ושייכת כל כך, באופן המפרה והיפהפה ביותר.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי