כל המילים גמדות

 

השפה! אני שונא את השפה. פעם כתבתי את זה בעיתון, וכל אבירי הלשון צקצקו עליי, כי חשבו שהתכוונתי לשפה העברית. מה שמוכיח שוב למה אני שונא את השפה. ב-2008 החלפתי דירות עם חבר בלונדון. הוא גר ברחוב לא פשוט ללשון הישראלית שלי –

Tabernacle Street. בלילה הראשון שלי בלונדון השתכרתי כסייח אנגלי, ואובד ומתנדנד חיפשתי את דרכי ממסיבת בית ב-Liverpool Street חזרה לאותו Tabernacle Street. אז שאלתי את העוברים ושבים, אבל איך שאמרתי "excuse me", מיד נעניתי ב-"sorry". ככה זה כשאתה הפוך ושפוך בחמש בבוקר: איש לא מאמין שאתה באמת צריך כמה שקלים לאוטובוס לבאר שבע. אז זנחתי את גינוני הנימוסין וצעקתי ישר את העיקר: “Tabernacle Street!”, “To Tabernacle Street!”. אם קודם חשבו שאני קבצן, עכשיו חשבו אותי למטורף. שלוש שעות סבבתי סביב Tabernacle Steet. מהשעות הבודדות בחיי.

אילו רק יכולתי לשדר ללונדונים שאני עודד כרמלי מתל אביב, שזה הלילה הראשון שלי בלונדון ושאני בסך הכול מבקש הכוונה למיטה – אני משוכנע שכל אחד ואחד מהם היה שמח לעזור. לכן אני שונא את השפה. היא אילמת ואלימה. היא שטוחה וקצרת רוח. וכל חיינו הם אי הבנה. לכן מעולם לא הבנתי ולא אהבתי משוררים שמאוהבים בשפתם. זה כמו להיות כירורג שמאוהב באזמל: בחיים לא אבחר לעשות את הניתוח אצלו.

 

מעציב ומרדים אותי לשמוע את הדיון הדודתי להסליד והנצחי להחריד על השפה הגבוהה והשפה הנמוכה, או השפה הרזה והשפה השמנה, או השפה החלקה והשפה המסולסלת. אני חושב שהמחשבה טמירה ועשירה וכל המילים גמדות, כחושות וקירחות שווה בשווה. אני חושב שהלשון קצרה והאוזן צרה והגרון ניחר. ברומן "בעל זבוב", האלגוריה המורתית של ויליאם גולדינג, ג'ק הפשיסט גובר על ראלף הדמוקרט ומושל על אי הילדים. אבל מתי יורדת החשכה על אי הילדים? כשהציידים שוברים לפיגי את המשקפיים? כשג'ק פורש מהפרלמנט? לא. הרגע הפשיסטי הוא מלמול אנונימי בזמן נאומו המתארך והולך של ראלף במליאה: "'מוכרחים שיהיה לנו עשן שם למעלה – או שנמות'. הוא עצר לרגע, גישש אחר הנושא הבא שלו. 'ועוד דבר', מישהו קרא. 'יותר מדי דברים', נשמע מלמול של הסכמה". " מעולם לא הבנתי ולא אהבתי משוררים שמאוהבים בשפתם. זה כמו להיות כירורג שמאוהב באזמל: בחיים לא אבחר לעשות את הניתוח אצלו "

 
האין שירו של הלווייתן מה שהלווייתן מחליט לשיר?

הטעות היחידה שאפשר לעשות בעברית היא לצאת סתום, ואת זה אפשר לעשות יפה מאוד גם בעברית תקנית. הרי מהי עברית תקנית אם לא שפת הרחוב הישן, זה שקבור מתחת לרחוב שלי? "תארו לעצמכם שאתם צופים בסרט טבע", כתב הבלשן סטיבן פינקר בספרו "האינסטינקט הלשוני". "לפניכם כרגיל תמונות יפהפיות של בעלי חיים בסביבתם הטבעית. אבל הקריין מדווח על כמה עובדות מטרידות. הדולפינים אינם מבצעים את תנועות השחייה שלהם כראוי. הגבתונית לבנת הכיפה מתרשלת בשירתה ומזייפת. קנים של ירגזים בנויים שלא כהלכה, פנדות אוחזות בחזרן בכפה הלא נכונה, בשירו של הלווייתן גדול הסנפיר יש כמה שגיאות מוכרות וקריאותיהם של הקופים מבולבלות ומנוונות זה מאות שנים. מן הסתם תשאלו בתגובה: למה לכל הרוחות הוא מתכוון כשהוא אומר שבשירו של הלווייתן גדול הסנפיר יש 'שגיאה'? האין שירו של הלווייתן מה שהלווייתן מחליט לשיר?"

 

בחוגים למדעי הרוח בישראל – חוגים של הרבה מאוד רוח ומעט מאוד מדעים – התאבנה בשנים האחרונות תיאוריה צרפתית-אמריקאית שלפיה השפה מכתיבה את המחשבה. התיאוריה הזאת, שמכונה בשם החיבה "תיאוריה" (ואין בלתה), עומדת בסתירה למחקר המדעי ובסתירה לשכל הישר. אם השפה מכתיבה את המחשבה, איך אפשר ללמוד מילה חדשה? ואיך אפשר ללמוד שפה חדשה? אם המחשבות תלויות במילים, איך אפשר להמציא מילים? ומי, בעצם, נוהג במכונית בזמן שאני מקשיב לדן כנר? בעצם, אני חושד שהאופנה האקדמית הזאת נועדה לתרץ את היעדר המחשבה בחוגי השפה.

 

כעורך כתב העת "הבה להבא" אני מעוניין לפרסם שירים שאומרים משהו, מתוך מחשבה שאם המשורר לא אומר משהו בשיר – השיר לא יהיה משהו. " הטעות היחידה שאפשר לעשות בעברית היא לצאת סתום, ואת זה אפשר לעשות יפה מאוד גם בעברית תקנית. הרי מהי עברית תקנית אם לא שפת הרחוב הישן, זה שקבור מתחת לרחוב שלי? "  אני מאמין שהיקום הוא מקום מעניין  מספיק כדי שנתעניין בו עצמו, גם מעבר לשאלת תיווכו בשפה. או בתיווכה המזהיר של יונה וולך: