כתוב בחול

ב-7 ביוני, לפני כשלושה שבועות, הלך לעולמו המשורר היקר יהורם בן מאיר, שכּונה בפי כל "פיצ'י". הכינוי החביב, שמהותו, ככל כינוי, הקטנה אוהדת ופמיליארית, מעורר חיוך אצל מי שראה אי פעם את פיצ'י. הדבר לא מתיישב עם חזותו העצומה, המרשימה, המיתית ממש, של האיש הזה. מי שדיבר איתו - ולו החליף מילה - יודע גם עד כמה הדבר עמד בניגוד לכאורה לאישיותו, שהיתה פחות מכל קטנה. פיצ'י היה אדם אדיב, אדיב בכל דרך, בדרך של מחוות ובדרך של מילים ובדרך שבה ראה את העולם. אם לעשות פרפראזה הפוכה לשורות ה"שמשוניות" של דוד אבידן: "אורך שערותיו עמד ביחס הפוך/ לאפשרויותיו החברתיות" (מתוך המחזור "שמשון"), אפשר לומר שבמקרה של פיצ'י עמדה חזותו המיתית, השמשונית משהו, ביחס ישר לפנימיותו הגדולה, שאותה הפגין גם החוצה, ושהבדידות הלירית שכתב מתוכה עמדה ביחס ישר לצורת החיים המתבודדת שבה בחר.

אדם ואדמה

הוא היה אדם טעון רגש, אבל לא רגש זול, פתייני, וגם לא רגש נוסטלגי-סכריני. רגש אוהב. מה שעשה - אהב לעשות. ועשה הרבה. הביוגרפיה הפיצ'ית היא לכשעצמה מיתית משהו, ומקורית מאוד, והדבר המרתק בה במיוחד הוא ההתקרבות שלו לאדמה, שאף הזינה את שירתו. נוטים לתפוס משוררים כרחוקים מן האדמה, כמי שמרחפים בעולמות משלהם אף יותר מן הסופרים, האמונים על כתיבה מתוך המציאות או על יצירת מקבילות לה. אבל פיצ'י היה קרוב לאדמה, והוא כתב ממנה, מתוכה ממש. הוא כתב בחול.

לא מקרי הוא לכן שגם בחייו הפרטיים היה רועה צאן, ייסד וניהל בתי ספר שדה בהרי יהודה ובהר גילה ואת היישוב הר גילה עצמו. מה שהעסיק את פיצ'י יותר מכל בחייו, כמו בשירתו, מה שהזין אותו והפרה אותו והסעיר אותו, היה הקשר שבין אדם לאדמה - הקשר המורכב, הסבוך, העשיר, שבין אדם לאדמה. וגבולות הקשר הזה נבחנו לעומקם האינסופי:

לפני ימים רבים

ילד הים את מחלול,

ומחלול ילדה אותי ואת

החול, היבשה, ואת הילדה של ש'

הזונה הגדולה.

(מתוך: "לפני ימים רבים")

שכונת מחלול התל אביבית הופכת להיות האם והאב המיתולוגיים של הדובר, אלא שכאן לא מסתיים המהלך. באופן פרדוקסלי לכאורה, מתוך זה שמחלול מיילדת את הדובר, היא מיילדת שוב גם את עצמה. אלא שלידתה השנייה, בצורת חול ויבּשה, היא כבר לידה שנולדה מתוך הולדתו של ה"אותי", המביט ורואה חול ויבשה. וגם לא כאן דברים אמורים. שכן נולד כאן עוד אדם - ש', הילדה של הזונה הגדולה. שוב אדמה ואדם נכרכים זה בזה, נולדים זה מזה, ויותר מזה: החול והים והיבשה, כתצורות פיזיות ראשוניות, חודרים אל הלשון ופוגשים מן העבר השני ב"הזונה הגדולה" - עוד צירוף לשוני מיתולוגי.

אלא שהנופך המיתולוגי-לשוני הזה לא עומד לבדו, במנותק. שירתו של פיצ'י אינה שירה אסקפיסטית, המייצרת מיתולוגיה ריקה, תלויה באוויר. רק הקשר העמוק אל הכאן והעכשיו מאפשרים ללשון את המיתולוגיה שהיא מבקשת. כך, מנגד לים ולחול וליבשה ולזונה הגדולה ניצבים מחלול וש' ואפילו הצירוף "לפני ימים רבים", שהוא פרפראזה ארצית ל"היה היה" או ל"בראשית". פיצ'י מבקש תמיד לבחון איזו בראשית, אך כזו שאינה מפנה עורף להקשר שמתוכה נולדה. ומחלול משיבה אותנו אל הרגע הזה.

אך יותר מכל יש שהות ופניוּת ורגישות ועדינות בעמדה השירית, הבוחרת להתבונן בש', אותה חסרת שם, הילדה של הזונה הגדולה, והיכולת הזו משיבה לה את המהות שנלקחה ממנה. זו רגישות שבלשון, כמו רגישות שבמבט. זו עמדה צנועה מאוד בעולם ובלשון. והצניעות היא אולי הדבר שמתיישב יפה כל כך עם הכינוי שדבק בו, פיצ'י.

אדיבות ומורכבות

הוא היה משורר שפעל פעולה חזקה בעולם, ותהודתה לא היתה גבוהה במיוחד, אולי גם משום צניעותו. אבל הוא הותיר אחריו שירה מרתקת, כזו שבה אדם ואדמה חוברים זה לזה, נושאים זה את זה באדיבות, ברחבות, בצניעות, אך מתוך מורכבות עמוקה, שיש בה כאב גדול ועצב רב. פטירתו של פיצ'י, מעבר לחלל שהותיר בקרב אנשים שהכירו אותו, היא גם פצע פעור לסביבה הפיזית ממש, שהוא היה חלק ממנה ושאותה כל כך אהב, ושכששהה בה, ידע להפוך אותה לשירה, ידע להמריא אותה ברגישות נדירה, ומתוך קשב דרוך. יהי זכרו ברוך.

אדם מתהלך ברחוב

ומרים את הבוקר

עמודי החשמל נמוכים מרגליו

רגליו הולכות את הבוקר

וכל מרתפיו עולים לכתפיו

לקומה הרביעית

מחשבותיו היפות

שנחשבות בו

עפות

יונים יונים

של חג מלבין

ומברך בלבו

והוא הולך

ומתאבך

כמו חג עממי

כמו שישים ריבוא

השירים מתוך "ונתתי תכלת בחול", אסופת שירים 2007-1962, הוצאת קשב, 2007. 

עינת יקיר היא סופרת