כנגד ארבע בנות דיברה התורה, כולן חלק מהאימא שאני

ככל שטקסט וטקס נשענים על תורה סדורה מראש – חזרתיות, מסורת עתיקה, חלוקת תפקידים ברורה – כך מדגדגת אצלי תנועה חתרנית מתחת. החל בהרגלי הניקיון, הארגון וצורת הישיבה המשפחתית, המשך בשעמום כחלק אינהרנטי מערב כזה וכלה באובססיית ההגדה למספרים או לנרטיב הזהות הלאומית הברור שהיא מתווה – כל אלה מבקשים התייחסות.   

המעבר מקיום אינדיבידואלי בעולם להיותי אימא הפך חלק מן הדברים לשאלות חינוכיות ממשיות: כמה ומתי לאתגר? כמה לוותר? לספר הכול או אולי לצנזר את מה שלא ראוי בעיניי, אלים, לאומני, שוביניסטי? האם את הכול אני צריכה לתווך לבנותיי דרך האידיאולוגיות שאימצתי לי במהלך שנות חיי? האם יש לי תשובות והאם באימהות שלי יש מספיק מרווח גם לידיעה וגם לחוסר ידיעה?

כולן היו בנותיי (Thinkstock)

ארבע בנות מתרוצצות בקרבי. הן שם תמיד, אך בערב כזה הן דורשות ללבוש סגנון וצורה. בת אחת שמבינה את הקונטקסט ואת שביל חייה תבחר בקפידה מתוכננת, והדיאלוג הוא חלק מאותו השביל; אחרת שיודעת מה היא רוצה ולא מהססת לבטא את זה, נכונה לשלם את מחיר בחירותיה, עשויה ואולי עלולה לבחור אחרת לגמרי ממני; מנגד, שלישית, זאת שחייה עוברים עליה בפשטות: היא פשוט תשאל ואני פשוט אענה והכול יתקבל; ואחרונה, מאתגרת לא פחות מהבת השנייה, לא תשאל, לא תתעניין, ואני אצטרך להניח הכול לפתחה, ואולי אף לוותר מראש ולדעת שגם אם כך, היא עדיין בתי.

כולן בנותיי, כולן חלק ממני, כולן האימא שאני.

פורת סלומון מראה את דרך היציאה ממצרים

שרית זוסמן מציעה דרכים יצירתיות לשדרג את הסדר

אילעאי עופרן מסביר שחשוב לשאול בשביל החירות

אבנר הכהן מנסה להבין למה ליל הסדר כל כך טעון

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי